16 באוגוסט 2011: חולמים בצבעים – יום שלישי פעמיים כי טוב

איש בחולצה אדומה, במבטא צרפתי, יושב על סוס נדנדה קפיצי ירוק ופותח את השעה-

"חלמתי שאני רואה כוכבים מנצנצים…הבטתי למטה ורואה: כל ארץ אמריקה מוארת יפה."

אחר כך, לא יודע איפה הייתי ופתאום אני רואה שלוש חיות מפחידות, מנסות להתנפל עלי…אחת אני יכול , אבל שלוש…רצתי על הגדר וככה התחמקתי מהם."

מ' מאפק- " חלמתי חלום מוזר. לא הבנתי איך הגעתי לתקופה. חלמתי שחזרנו לגור בארה"ב, בבולטימור, היו שם המון ישראלים.הבן הקטן שלי, שהשתחרר מהצבא לפני שבוע.. מגוייס עכשיו לצבא ארה"ב. זה צבא הרבה יותר אכזרי…לא בקונטקסט של אפגניסטן…משהו כמו רוסיה.

אנחנו צריכים לחזור לארץ והוא נשאר בצבא..אנחנו משאירים אותו שם"

האיש בחולצה האדומה , ספק אומר ספק שואל:

יש קשר בין החלומות.

ש' המנחה- חלמתי  שאני עומדת בראש ההר , מצעד של כלות יורדות ממנו. אני מתלהבת ויורדת אחריהם, משהו שואל: מי הזמין אותך לפה. המון אנשים ושלטים גדולים, לא מרגישה שייכת.

האיש באדום: איך ידעת שהם כלות?

ש' – הם לבשו לבן.

נכנס לגינה איש  – עם חולצה כתומה תיק אדום-

ד' מאפק – מנחה:  שמעתי ארה"ב בשני חלומות. ההרגשה שלי שיש משהו יותר גדול ממני . משהו שאני משועבד לו.

האיש הכתום אומר:

חלום או חזון? חלום ממש מהלילה.?. בשני הבקרים האחרונים לא היו לי כל כך…ללכת עוד אחורה?

טוב אספר לכם: התעוררתי לפני שבוע שבועיים עם חלום שאני בא לבקר את אמי( שנפטרה לפני שנה) וכדי לבקר אותה אני צריך לעבור בברכת מים גדולה ואז התעוררתי."

בחור צעיר עם חולצה שחורה ותלתלים נכנס למתחם.

הרעש גובר כל כך, בסמוך ,מצד אחד נדב אייל, עיתונאי, פותח בהרצאה בקול מוגבר היטב.

מן הצד השני, תזמורת מנגנת בעוצמה.

ש' קוראת בחוזקה, מתוך מערכת ההגברה החדשה, הכל-כך סימפטית, של אפק-

אני נזכרת במרטין לותר קינג:

I have a dream

האיש הכתום אומר-

היה לי חלום מוזר, נמסר לידי נשק, ואני יורה באנשים מארה"ב

ד' מאפק: אני תקוע בעניין ארה"ב. שואלים אותי אם הייתי בוודסטוק. והאסוציאציה שלי לחלומות האלה שאני נמצא בשנות השישים עם אנרגיה של התקופה.

חברת אפק נכנסת למתחם והאיש הכתום אומר לה:

מספרים פה חלומות.

ןהאיש האדום מוסיף:

זהו שלושה חלומות ..אנשים לא חולמים…

אדם מבוגר, נכנס מציג עצמו כערבי מהצפון, מבקש תרומה..עזרה

אנשים מציעים לו לחלום אתנו

והוא אומר: מי שחולה לא חולם….והולך.

ס' מאפק מנחה: הגבולות נפרצים מכל הכיוונים.

י' –  מחזיר אותנו לארה"ב וודסטוק, פונה אל הבחור הצעיר המתולתל, סתור השער ויפה תואר:

חזרת מחו"ל היום.

כן עונה הבחור נחתי לפני שעה וחצי. פתאום הרגשתי משהו לגבי הארץ הזאת. משהו שלא

הרגשתי קודם. אם אני גר איפשהו, זה בברלין.הייתי אנטי ישראל. פתאום הכל נראה לי לא סופי…לא סופני. אני מדבר על תקווה… נקודת אור.

מחשיך,

ס' מדליקה נרות.

ש' בשמלה שחורה:

אני מרגישה שהדור שלכם משתבח. פוטנציאל תקווה ואמונה זה הכח החזק שלכם.

האיש הכתום עוזב.

קול ההרצאה המתחרה מתחזק, מדברים שם על " המטריקס הוא אשליה של חופש כלכלי"…

אחד המנחים אומר משהו על הקושי להגיע אל הזקנים- הברכה מפריעה…קשה להגיע גם אל הכלות…

נכנסת אישה למתחם-

חיפשתי אתכם…. סוף סוף מצאתי. אין לי כרגע חלום.באתי לחפש ולא ראיתי.

י' מאפק- כל כך נעים לדעת שמישהו מחפש אותנו….ושמח כשמוצא.

משהי מאפק מעירה- חשבתי האם יהיה טוב עם מגפון… הוא מציל אותנו

האישה החדשה מספרת:

אני מחפשת חלומות, אולי התהליך שלי כאן  בשדרה יהיה למצוא את החלומות שלי.

ד' המנחה-

האסוציאציה שלי עם הרמקול, מזכירה חוויה כשאתה צועק בחלום ולא מקשיבים לך. מרגיש שהאווירה כאן נותנת רמקול בקריאה לעבר הממשלה.

הנער המתולתל ששב מחו"ל אומר:

הייתי לא בטוח לגבי הנגינה שלי.כשאני מנגן עם מגבר קל לי יותר. הווליום מחפר על הטעויות..אנשים מעדיפים לשמוע רעש יותר מאשר דיוק.

אדם חובש כיפה נכנס למתחם.

ס' המנחה-כשהדלקתי את הנרות נזכרתי ברצח רבין…אולי חסר לנו אבא.

מישהי מעירה שמרגש אותה שלמרות הרעש הנוראי בכל זאת יש כאן קבוצה של אנשים שמקשיבה

אחד לשני.

הבחור מחו"ל אומר- שם אם מישהו לא רוצה צבא, לא תואר שלא נותן כלום… זה מקובל. לא מפריע ללמוד בגיל 30 פלוס, ולגור אם שותפים בגיל 40. פתאום אני חושב שגם כאן זה אפשרי.

ש' מוסיפה שהחלום עם הכלות מתחיל בכך שהיא מגלה ששתי החצאיות האהובות עליה, הוורודה והחאקי, מוכתמות בכתמים. כתמים שקשה למצוא….

משהו אומר שאנחנו אולי מנסים לברוח ממה שמכתים אותנו- חוסר הצדק. המחאה הלבנה.

י' מדגיש שנושא הצבעים חוזר על עצמו. מזכיר את תחילת המפגש של יום ראשון. הפרפר הלבן והפרפרים הצבעוניים.

משהי מעירה על הצבעים של החולצות בקבוצה…. על הרגשות הצבעוניים שפורצים בשדרה

ואולי על תחושה שהדשא של השכן לא ממש ירוק יותר.

מישהי מציעה שאולי עכשיו, אחרי 15 שנה, מתחילים להתאושש מרצח רבין.

מתעוררת שוב תקווה.

משהי נזכרת בשיר שאבא לימד אותה-

Then you will be a man

ועל להיות מנצ'…

כתבה: יעל שרוני

21 באוגוסט 2011 at 12:16 PM כתיבת תגובה

מפגש שלישי 16 באוגוסט 2011

המפגש  החל עם נוכחות דלה במיוחד של חברי אפק. למעשה בנקודת ההתחלה היינו חמישה – 3 מאיתנו מנחים.

בדיעבד התפתח המפגש להפנינג של  ממש שעירב את העוברים ושבים יותר מאי פעם וברגעי השיא שלו מנה כ-25 משתתפים בקירוב – רובם לא אנשי אפק וחלקם "זרים" ממש.

השינוי הדרמטי ביותר בסטינג הייתה העובדה שהפעם התנהל המפגש עם מכשיר הגברה (שנקנה על ידי במימון אפק) ושינה את חוקי המשחק מן הקצה אל הקצה. הצירוף של מכשיר הגברה נייד ויכולתו המוכחת של דני לפנות באופן בלתי אמצעי אל עוברים ושבים בזו הלשון בערך: "ישנת הלילה? אז בוא לספר לנו מה חלמת  – היום בשבע וחצי מול רוטשילד 117 " – הביאה לפתחנו מספר גדול יותר מאי-פעם של אנשים שחלקם נכנסו פנימה, ישבו ושיתפו בחלומות ובדיון ערני שהתפתח.

למען ההבהרה – העובדה שהמתחם היה מוקף מערכות כריזה של אירועים מקבילים לא היה מאפשר באופן פיסי את קיום השיחה הפעם – אלמלא מערכת ההגברה. החלומות, האסוציאציות והמחשבות נשמעו ברור גם על ידי העוברים ושבים .

לעניין המפגש. היה קשה להחזיק את גבולות המשימה. חלומות התערבבו באסוציאציות ובמחשבות על המתרחש בחברה הישראלית בעת הזאת. חלום על שמים זרועי כוכבים ומשוט מעל ארצות הברית הוליד אסוציאציה לוודסטוק שהולידה תגובה (מרגשת לטעמי) של משתתף צעיר (למען השקיפות: בני, גיטריסט של להקת הרוק טי.וי. בודהאס) שהגיע לאירוע ישירות משדה התעופה לאחר שהות ארוכה בחו"ל. הוא תיאר את השמחה וההתרגשות שלו למראה המתרחש ובין היתר אמר: משהו במה שקורה עכשיו אפשר לי לחזור.

שני חלומות על כלות – פתחו דיון מעניין על הלבן – מוטיב חוזר – כצבע של טוהר אל מול טענה כי לבן מדי וטהור מדי אינם משאירים מקום להתבוננות במה שאינו טהור ואינו לבן. השיחה הזו התגלגלה לדיון סוער למדי על "הפוליטי המלוכלך". האמירה: האירוע הזה אינו פוליטי – הביא התערבות נרגשת של משתתפת שטענה שהכל פוליטי וחשוב שיהיה פוליטי. השיחה חזרה לנושא הכוח הפוליטי של החלום והעובדה שקול החולמים זכה היום להגברה ויכול להישמע.

תימה של התגברות על מכשולים, מכשולי מים ומכשולים אחרים עלתה אף היא. אני מייחס אותה למתח שהיה קיים בפגישה בין היכולת להעלות חלומות לבין דיונים כמו חינוכיים שהמטען הנושא שלהם הוא" מה צריך להיות: בניגוד לחלום שפשוט מספר "מה יש".

העובדה שהמפגש התנהל הפעם לאור נרות (תודה לסמדר) יצר אוירה רומנטית משהו (טו באב נושף בעורף) ומאידך גיסא העלה אסוציאציות מידיות על רצח רבין.

לסיכום: זה היה המפגש הכי אינטראקטיבי עם הסביבה עד כה. תרומת משתתפים שאינם "מקושרים" או חברי אפק הייתה מרכזית ומשמעותית. הדור הצעיר (לפחות להתרשמותי ) היה דומיננטי בתרומות שתרם.

כתב: יוסי טריאסט

21 באוגוסט 2011 at 12:12 PM כתיבת תגובה

אחרי ה-15 באוגוסט 2011

כה יפה כתבת אילנה

ואני, היום, נשארתי בשדרה אחרי המפגש השלישי שלנו נרגשת ומלאת אנרגיה, לא יכולתי לעזוב וראיתי וראיתי וראיתי: אנשים רצים בטור; ועל יד המקום "שלנו" מקרינים סרט על מאבק ועד העובדים של רכבת ישראל (בדרך להפרטה), וניכר שהצופים מתעניינים במאבק הזה, שכשהתרחש לפני חודש חודשיים, חלף תוך יום ופינה מקומו לדרמה אחרת, אולי בין עשירים לעניים, או אולי בעניין מה ביבי אמר על מה;  ופגשתי חברים, והיה כל כך נעים בשדרה עד שבסוף התעייפתי ולקחתי תל-אופן עד האוטו שלי ונסעתי הביתה.

חלק מהאסוציאציות היום חזרו שוב על התימה של מה המקום שלנו, הלא-ילדים. נדמה לי שלי ולנו יש מקום שבו המיומנות שלנו נובעת בכיוון טוב. בשקט (תודה ליוסי על הרמקול), בין הופעות רוק לסרטים והרצאות וילדים שנכנסים עם הוריהם, הפינה שלנו מתפתחת יפה ומאירה (תודה לאילנה על הלדים. תודה לסמדר על הנרות) דברים מזווית הלב והלא מודע. תודה לכל אלו שמגיעים ולכל אלו שיגיעו. לילה טוב.

נכתב על ידי שובית מלמד.

21 באוגוסט 2011 at 12:09 PM כתיבת תגובה

15 אוגוסט 2011: יומני היקר

יומני היקר….

זמן רב חלף מאז שהתכתבתי איתך….כבר לא מייצרים מחברות כאלה…כבר לא עוטפים דפים בשאריות נייר שפעם עטפו בו מדפים……אין דברים כאלה….כמו שהילדים אומרים….. 

ההורים שלי נולדו במצרים……זו המחשבה שחולפת בראשי מיד כשאני עושה את צעדי הראשונים בשדרה בדרכי חזרה מהמפגש השני של אוהל החולמים… אני חוזרת לחשוב על החלומות ועל האסוציאציות שסופרו היום במפגש…ויצרו תמות  כמו:  געגועים לטעם של פעם…למחוזות הילדות….לפירוש התמים שנתנו לדברים ושמשעשע אותנו היום….ועוד תמות על  מה שחסר ומה שמשתבש…אור וחושך….דברים שלא מצליחים להיאמר….דברים שנבלעים…..ומישהו שצריך לבוא מבחוץ…..

אנחנו יושבים במגרש המשחקים…קצת התבלבלנו בהתחלה כשעמדנו ליד מגרש המשחקים עם זוג הנדנדות במקום זה עם מתקני הקפיצים…….הצבנו את השלט שמספר שאנחנו אוהל של חולמים…מיקמנו אותו בזווית קצת אחרת מאתמול…. ישבנו קרוב מנסים ליצור משהו אחר ממעגל…משהו פתוח….היינו אלה שאינם מכירים… אלה שמכירים ממקומות שונים ואלה שמכירים מחברותם ב'אפק'…  הדלקנו תאורת חירום ….שיהיה לנו אור…..שנראה….שיראו אותנו…..האור היה לבן… כמו אור של נורת ניאון, אבל זה לא היה ניאון אלא לדים….אל תשאל אותי מה זה ….אני רק יודעת שזה חסכוני ונקי לסביבה……בכל אופן בהתחלת המפגש כיוונו את האור פנימה ….הסתנוורנו……אז הפננו אותו החוצה…..מישהו אמר שזה אור לגויים…. מידי פעם נכנס פנימה הבזק של אור לבן…..לרגע שוב הסתנוורנו….צילמו אותנו…..

..קרו עוד דברים שבאו מן החוץ פנימה……היו אלה העוברים ושבים….עצרו..הקשיבו….נדמה לי שפה ושם…נכנסו ויצאו…..היו ילדים שנכנסו לתוך מגרש המשחקים…..ילד שהקים את אחד מאיתנו שישב על אחד המשחקים….התיישב על הסוס..אולי לא סוס אולי בעל חיים אחר…בכל אופן הילד שיחק….דהר בהתלהבות כשהוא מלווה את הדהירה בקולות…..והיו עוד בעלי חיים באוהל של חולמים שהופיעו בחלומות ובאסוציאציות… לפעמים חיים ולפעמים כמזון…היו חתול  ונמר וחתול שנראה כמו נמר וחסידה ודג וכלב ותרנגול….וטונה ופסטרמה…..מישהו אמר שבאוהל הפסיכולוגים נדמה לי….נכתב שפוסט טראומה זה לא פסטרמה….

…והיו עוד מוצרי מזון…..שבאו מבפנים ומבחוץ…. מבפנים: פסטה ומנגו ואבא שהתחיל לבשל משהו והפסיק כי היו חסרים לו מרק עוף ופלפל שחור…..ומבחוץ……מישהי ביקשה אם אפשר רגע להפריע לנו כי רצתה לספר לנו שהיום אחר הצהריים חיפשו אותנו…מישהו הכין בשבילנו עוגה ורצה לתת לנו אותה…להגיד תודה….אבל לא היינו פה….אז היא חילקה את העוגה בין דיירי השדרה……ומישהו מאיתנו התפלא ואולי גם התפעל ושאל…:"….עוגה בשבילנו….?"…..והיא אמרה שכן….שהם רצו לומר תודה לבעלי המוגבלויות…..

יומני היקר….

כל כך הרבה דברים קרו שם…..וממה שקרה היה לפעמים כל כך הרבה…..כל כך הרבה נזכרנו….כל כך הרבה צחקנו…..כל כך הרבה….. ובכל זאת לקראת סיום כשהתבוננו חזרנו לדבר על מה שלא היה…ומה שלא קרה…ומה שהיה מעט מידי…ומה שחסר……ואני חזרתי לחשוב על אור וחושך…..על חלומות שסיפרו על דברים שמתרחשים בחצר הקדמית…..שחלקה מואר וחלקה חשוך….וחשבתי שמרגיע אותי לדעת שמה שקורה, קורה בחצר הקדמית ולא בחצר האחורית….בכל מיני מקומות בעולם…..וחשבתי שהמהפכה שמתרחשת בחצר הקדמית של ארצות אחרות יש בה  גם חלקים חשוכים, כואבים ועצובים……שיורים…ואנשים נהרגים…..מישהו סיפר אתמול שכילד אבא שלו הסביר לו שהבית בו גדל נבנה בשיטת התותח…. וששנים הוא חשב שהיה תותח שעמד באיזה מקום שהוא וירה את הבית שבו הוא גדל….. ולרגע יכולנו להשתעשע ברעיון על תותח שיורה בתים….על תותח שבמקום להרוס הוא בונה…..ועכשיו נזכרתי שבתחילת המפגש מישהו נעצר על ידנו…לא רצה להצטרף… ומבחוץ אמר שככה זה לא ילך שלא יקרה פה שום דבר אם לא נתחיל לעשות את מה שעושים במקומות אחרים בעולם……הייתי מעדיפה לסיים את הפיסקה הזו עם הרעיון על תותח שיורה בתים…..

יומני היקר….

בדרכי חזרה מהמפגש היום רציתי לספר לך שיש פה גם דור של אלה שנולדו בארצות שעכשיו מתחוללת שם מהפכה….שיש בה גם הרס שקורה במחוזות ילדותם…..בארץ הולדתם….במקומות שיש להם טעם של פעם….והחצר הקדמית שלהם בחלקה מוארת כי בארץ שלהם, בארץ שהם חיים בה היום המהפכה נראית אחרת…. אולי אור לגויים….אבל בחלקה החצר הקדמית שלהם חשוכה, מפחידה ועצובה….. כנראה שבמובנים מסוימים הם כבר לא ממש יוכלו לטעום טעם של פעם……. כי חסרים להם פלפל שחור ומרק עוף…..התבלינים שנותנים את הטעם………. ההורים שלי נולדו במצרים…..

 שלך מאז וכתמיד

אילנה

נכתב על ידי אילנה מישאל

21 באוגוסט 2011 at 12:05 PM כתיבת תגובה

יום שני 15 באוגוסט 2011

הפגישה השנייה של הקשבה לחלומות התקיימה אתמול בהרכב של כ- 15 משתתפים – רובם חברי אפק, מקצתם חברים של….  לא מעט אנשים שחלפו בדרך עצרו כדי להקשיב אך לא הצטרפו. גם הפגישה הזו הניבה חלומות מרתקים ו"התרחשויות שוליים" מקסימות.

כמה הערות על סטינג: ישבנו במפוזר ולא במעגל (למרות נטייה ליצור אותו במהלך הפגישה); אילנה (תודה לאילנה) הביאה את הפלקט ופנסי תאורה. פעילות קדחתנית (שכללה חקר שווקים שאחסוך מכם את פרטיו המסעירים) הולידה מערכת הגברה במימון ובאישור מהיר ויעיל של אפק (תודה לאפק). אפשר שתהיה כבר היום (תודה לזיוה מזכירת מכון טריאסט-שריג). התזמורת שנגינתה לוותה את המפגש הראשון הושתקה (סיכול ממוקד?). המחצלת של יעל הייתה עם יעל (יעל לא הייתה). ומה שאולי הכי מרתק ומשמעותי – נפתח דף פייסבוק של אפק (ואני מיישם הערה שקיבלתי שלא לכתוב פייס-בוק בשתי מילים כי זה מעיד על אנאכרוניזם משווע)

המפגש השני הונחה על ידי ג'ודי לוי ועל ידי.

תחילתו קצת בסימן אכזבה ודאגה ממיעוט יחסי של משתתפים בהשוואה לאמש (הפג הזה קטן מכדי לאבד משקל). החלומות היו עשירים ומרתקים. התימות שיכולתי לקלוט היו: המון התעסקות בנושא הבית ובית הילדות; המון בעלי חיים – חתולים וכלבים; חושך ואור;

אילנה שדאגה לפנסים גם הביאה חלום שעניינו בית חצי חשוך שיש להאירו. אני מציין זאת כיוון שחשבתי שיש קשר מעניין בין ההשתתפות הפרקטית בהתנסות לבין חומרי החלום ומשמעויותיו הסימליות בהקשר חברתי רחב יותר.

פעמיים במהלך הפגישה נכנס ילד (כנראה אוטיסטי) להתנדנד על הנדנדה בצעקות רמות. כניסתו הולידה חוט שיחה סביב הקושי למצוא את קולנו כמבוגרים ולהקים קול זעקה או מחאה.

עוברת אורח צעירה, מפעילות המחאה, עצרה כדי להגיד שאנחנו נראים "נורא נחמדים" ושהיא "נורא שמחה שאנחנו כאן.

עוברת אורח צעירה אחרת עצר ואמרה: "יו כל היום חיפשו אתכם להביא לכם עוגות".

לא הצלחתי לעמוד בהלם ההפתעה ושאלתי: "לנו? את בטוחה???"

"בטח – חברה שלי כל היום הלכה עם צלחת עוגות ושאלה איפה יושבים היום המוגבלים?"

אחרי ששכח צחוקנו נשארתי עם מחשבות שמא והאם ועד כמה ובאיזה אופן היא צודקת. בדיעבד שמתי ליבי לכך שבין הכרזות הרבות המודבקות על גדר המתחם יש גם כרזה של ארגון נכי צה"ל – אולי לכך התכוונה הנערה. מכל מקום זה מעורר מחשבה באיזו קלות נדבקת תווית זהות לקבוצה – גם כאשר אינה מודעת לכך כלל.

זהו להפעם.

רשם: יוסי טריאסט

20 באוגוסט 2011 at 12:55 PM כתיבת תגובה

יום ראשון 14 אוגוסט 2011 – הרהורים בעקבות

כמה הרהורים בעקבות המפגש הראשון של "נפגשים ברוטשילד – מקשיבים לחלומות"

המפגש הראשון של "נפגשים ברוטשילד – מקשיבים לחלומות" התקיים אתמול (14.8.11) כמתוכנן במגרש המשחקים בלב השדרה (מול בית מספר 117).

במהלך המפגש נאספו בהדרגה כ – 36 משתתפים – רובם אנשי אפק, מקצתם מקורבים, מקושרים, חברים למקצוע ואנשי קבוצות, ילדים של… (במספר מפתיע) ושני עוברי אורח (בקירוב) שאחד מהם גם תרם תרומה משמעותית לעבודה.

משך 45 דקות שיתפו משתתפי האירוע בחלומות כאשר ברבע שעה אחרונה ניהלנו מעין רוויו על המפגש ועל החלומות שהועלו.

הנחו: יוסי טריאסט, מירה ארליך-גינור, אילנה מישאל.

כמה מחשבות ומסקנות בעקבות האירוע:

  1. ההרגשה הייתה בהחלט סהרורית משהו אך לא נעדרת חגיגיות ותחושת התעלות ושמחה על עצם קיומו של האירוע. ראוי לציין כי הפעילות זוכה לתמיכה רחבה ואוהדת באופן משמח ומפתיע.
  2. היה קושי גדול לשמוע את הדוברים (גדול – בשביל הקשישים, במיוחד). תזמורת ניגנה לא רחוק משם. הרוח היטיבה עם האירוע וריחות השירותים הכימיים נדדו מאיתנו והלאה.

הקושי לשמוע חלומות, "הקול החלש" של חלומות באירוע המוני, הכוח הפוליטי של החלום ולמי "מותר" לחלום ומי מסוגל להשמיע את חלומו – שימשו (בין השאר) בסיס לעבודה.

  1. במהלך האירוע התקבצו יותר ויותר סקרנים סביב המגרש המגודר (גדר רשת נמוכה) אך לא נכנסו פנימה.
  2. התימות שעלו מרתקות.

חלום (ספק חלום) על פרפרים לבנים שקיבלו צבע והואשמו על ידי הצבעונים שהם גנבו את צבעיהם ונדחו על ידי הלבנים בטענה ששוב אינם לבנים – מייצג לטעמי היטב משהו מהסמלים של הגרעין הקשה של המחאה. הם כונו בתקשורת "פנתרים לבנים" ו "כן נחמדים" בפרפראזה על האמירה של גולדה מאיר בשעתו לגבי הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים". שאלת ההשתייכות – הדרה הייתה רלוונטית גם במפגש עצמו. העובדה שקראנו זה לזה בשמות פרטיים יצרה אווירת אין-גרופ בלתי נמנעת.

  1. מספר לא מבוטל של בני הדור הצעיר נטלו חלק באירוע או הראו עצמם במתחם. ניתן לראות בכך מסממני התקופה והמהלך. חלקם נרתמו להכנת שלטים והגישו עזרה ותמיכה טכנית בענייני פייס-בוק. מקצת החלומות שיקפו את המתח הבין דורי (נקרעת בין אימי מאחור ובני מקדימה)
  2. התחושה שאנחנו "כובשים" מקום ששיך למישהו אחר (נפגשים במקביל לאסיפה הכללית של מארגני המחאה במתחם, יושבים על טריטוריה של ילדים במגרש המשחקים) – שייכת מן הסתם למצב הפוליטי של הישראלי ולרגשות סביב זה.
  3.  ולבסוף (לא במציאות – רק בדיווח הזה): חלומות זה עניין לילדים. הסכמנו. האסוציאציה הקשה של "הילד חולם" החנוך-לויני לוותה את הטענה הזו.

רשם: יוסי טריאסט

20 באוגוסט 2011 at 12:52 PM כתיבת תגובה

יום ראשון 14 אוגוסט 2011 – בבוקר שאחרי

יום ראשון, 14 אוגוסט 2011, בבוקר שאחרי

התעוררנו לבוקר שאחרי החלימה החברתית שאחרי

איך סיכמנו בינינו, מיד אחרי – בשאלה היה או לא היה… אז היה… מה היה ואיך היה זה רק הזמן והתהליך יאמרו.

היה לנו קצת מרעיש- להקת ג'אז חובבנית בשדרה היה לנו קצת מסריח – שירותים כימיים, ציבוריים במרחק  פסיעה – פעם ראשונה שפיללנו ששום משב רוח לא יופיע בשדרה, כדי שלא נקבל מכת ריח ישירה.

היה גם חשוך, ואני אישית גיליתי כמה קשה יותר לשמוע בחושך

אבל היו חלומות והיו הגיגים והייתה הקשבה, והיו רעיונות מעניינים ביותר ואולי הבולט שביניהם היה,  שאלות על מקום- האם  אנחנו באמת תופסים מקום של אחרים, או אולי אם יצרנו מקום חדש, הוא אפילו יכול לייצר מקום נוסף לאחרים.

הקבוצה התחילה כשאיש בן 75 טען בפני יוסי הצעיר בן ה60 שהוא יודע שחלומות זה אאוט וחכמי יוון והגיגים על מוסר, הם אין. ואחר כך סיפר לנו חלום שיש לו, וכדוגמא אביא אותו בפניכם ( רשמתי הכל…

וכך מספר הזקן( ויסלחו לי חברי אפק הצעירים בסביבות השבעים : כדאי לכם להישאר באפק, יש לי הרגשה שזה תורם לרוח המחשבתית הגמישה והצעירה):

" חלמתי שהייתי פרפר לבן, שלא רצה להיות לבן, בחלום התקרבתי וגנבתי מכל אחד צבע, ונהייתי פרפר מקושקש, משהו לא סביר. חשבתי שזה פרפר הכי יפה בשדה.הפרפרים הלבנים אמרו לי- מי לכלך אותך… אמרתי שלכלכתי את עצמי, והם גרשו אותי. הלכתי לצבעוניים וגם הם גרשו אותי. התעוררתי וההמשך ..אני לא יודע…."

גם אנחנו לא יודעים את ההמשך, אבל יודעים שיהיה המשך.

רשמה: יעל שרוני

20 באוגוסט 2011 at 12:46 PM כתיבת תגובה

יום ראשון 14 אוגוסט 2011

"נפגשים ברוטשילד, מקשיבים לחלומות", יום ראשון 14 אוגוסט 2011

נפגשנו ברוטשילד. חברי אפק, חברים וילדים של חברי אפק, בגינה המגודרת של אחד ממגרשי המשחקים של הילדים, ברקע תזמורת רועשת למדי, מכוניות צופרות וקשיי שמיעה (במיוחד לאחר השקיעה). נדמה לי שהיו מעל 20 אנשים. עוברים ושבים נעצרו להתבונן, לצלם, הוזמנו ע"י יושבי המעגל, לא היה להם ברור מספיק על מה מדברים. 

החלומות התחילו בזרזיף קטן שהלך וגבר וכך גם האסוציאציות.

לפחות משתתף אחד היה לא מחובר ולא מקורב, מבוגר מכולנו שלא חולם ולא מבין למה לדבר על חלומות, שהרי זה ילדותי, למה לא נדבר על מוסר? ובסוף הביא את החלום המרכזי אולי של המפגש: "חלום הפרפר הלבן".

הנושאים שעלו בחלומות:

חלומות הם עניין לילדים, מתאים לשתף בהם בגן משחקים לילדים, הילד החולם, החולם הוא ילד.

למי מותר לחלום? למי מותר לספר על חלום? (בתחילה רק חברי אפק hard core הביאו חלומות)

אשם/התנחלות: את המקום של מי לוקחים? האם נישלנו את הילדים מגן המשחקים שלהם? ואולי מי שלקח לקחו לו קודם? הפנטזיה הברורה היתה שנישלנו מישהו, אין מגרש ריק וכלן זה על חשבון.

רב דוריות: להיות בתווך בין הורים לילדים, פערים, מרווחים, בין הדורות

שייך או לא שייך: פרפר לבן שצבע את כנפיו ונדחה ע"י הפרפרים הלבנים וגם על ידי הצבעוניים. (האם המחאה היא רק של הלבנים?).

הקושי הפיזי לשמוע את החלומות, כי יש לחלומות קול חלש, כי המציאות המתהווה היא החלום.

החלום השתוק של ה"דור השני". חלומות שאינם, דור שלמד להשלים, לא לבלוט. לקבל מרות.

חוסר אונים לשנות, תקווה ושמחה.

הסתיים בזמן, לאחר 15 דקות של ריוויו, בהרגשה שאפשר היה להמשיך עוד.

רשמה: מירה ארליך-גינור

20 באוגוסט 2011 at 12:38 PM כתיבת תגובה

פוסטים חדשים יותר


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפות ל-4 עוקבים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930