יום שני שבוע שני – תמצית חוויות מהשדרה החולמת

קשה לחלום בשדרה: לא הצלחתי לזכור ולשחזר חלום למרות שאי-שם בירכתי מוחי הבהבו שרידים של חלום כלשהו. נוכחתי לגלות שאחרים נתקלו בקושי דומה. חלומות ממש היו כמדומני רק שניים. בין הדוברים מן המשתתפים המזדמנים, מה שכונו חלומות היו בעצם משאלות לב. האימפקט החזק ביותר עלי (ונראה שלא רק עלי) היה לדוברת הראשונה, אשה קשת-יום שמאד התרגשה לקבל מיקרופון וקהל מאזינים ובנאום די ממושך הרבתה להודות לנו שאנחנו מקשיבים לתאור חייה הקשים. נזכרתי במכתם של רולאן בארת שקראתי בצהריים, אשר בעקבות קבצנית המבקשת ממנו נדבה בנסיון להרשימו בסיפור של חיים אכזריים, מקונן על דלות הדימויים המשעממת שבקבצנות. הדוברת גמרה ונסתלקה. כך גם האחרים שהגיעו לא בשל קשרים עם חברי אפק – דיברו ואחרי שהות-מה נסתלקו. הבנתי שיצרנו 'עמדת הקשבה' – לפחות לפי ציפיותיהם של המצטרפים האקראיים. עמדת הקשבה שהפכה די מתסכלת משום שאיש מן הדוברים הרי לא קיבל התייחסות אישית למשאלותיו. אם אני מחבר לכך את הדכדוך שהשתלט עלי עוד קודם לכן למראה השדרה הזוהרת כל כך של ת"א – שדרה שלא רק קרויה על שמו של גביר יהודי עשיר אלא גם ממשיכה לייצג את שכבת העושר התל אביבית, המוכתמת כעת באהלים אפורים וסממנים אחרים של שכבות שאינן רגילות לחגוג בשדרה, הרי שאותה דוברת השרתה עלינו משהו מן האמת העמוקה של המחאה הזו – כולנו בישראל עברנו חוויות ילדות קשות, כולנו קשי יום במידה רבה – כמו בחלומה של משתתפת: התינוק מחרבן ואנחנו מנקים ומחליפים וחוזר חלילה; כולנו מרגישים ניכור גובר והולך במדינת הרוטשילדים; כולנו מבקשים אזן קשבת; והסכנה לחזור לגור באהל קיימת גם קיימת כמו שעלה מסיפורו של אחד מחברינו על חבר נעורים, איש מדיה פעלתן שהפך להיות הומלס. והומלס אנחנו הרי עלולים להיות גם מסיבות שאינן כלכליות.

נדמה שהמחאה הזו מצליחה להציף לרגע חוויה של יומיום עגמומי וקשה, ש'בימים כתיקונם', מסתתרת מאחרי חזות מאנית של חגיגה נהנתנית של אייקונים מעולם המדיה, הפיננסים, השלטון – Carpe diem.

ברוטשילד נגלה לי החזיר שמתחת לנזם – יהא זה החזיר שמתגלגל ברפש השוליים או זה המכונה קפיטליסט.

כתב: שמואל ברנשטיין

24 באוגוסט 2011 at 5:30 AM כתיבת תגובה

יום שני שבוע שני

כמה הרהורים ספורדיים ולא בהכרח מחוברים

נכחו עד 18 אנשים – שחלקם באו והלכו במהלך האירוע. הבאים וההולכים היו כולם מבין עוברי האורח.

ככלל – כמעט לאיש לא היה חלום לספר.

החלומות שכן סופרו (מזיכרון):

חלמתי שאני מתחתן – ומיד הבהרה: כי במציאות התייאשתי מלהתחתן.

אני מחתלת תינוק ושוב מחתלת אותו ושוב מחתלת אותו ושוב…

במשך כמעט כל חציו הראשון של המפגש נשלט המיקרופון על ידי עוברי אורח והדגיש עבורי את העובדה ש"אנו" הגרעין הקשה של חברי אפק, באנו עם "כיסים ריקים" (מחלומות).

משתתפת מבין עוברי האורח שקיבלה לידה את המיקרופון בהתרגשות גדולה נשאה נאום ארוך מאוד לאוזני שהתייחס כך או אחרת "להומלסיות" שלה. ההרגשה הייתה של התרגשות מעצם העובדה שניתן לה מיקרופון והדברים נשמעו לאוזני קצת כמו שיח ריק לעיני מצלמות הטלוויזיה לרבות נימוסי איחולי "החלמה לפצועים" (כמטפורה).

להערכתי איש מהמנחים לא הרגיש שהוא רשאי לעצור את הנאום או לבקש חלום.

משתתף אחר דיבר על הפער שבין חלום הנישואין לעובדה שהתייאש מלמצוא כלה.

משתתף מהגדר שסירב לדבר למיקרופון נשא נאום מתלהם ושוב ארוך מאוד לאוזני על הצורך להחיות את המחאה הגוועת.

ההרגשה שלי הפרטית אכן הייתה שהמחאה גוועת ושאמירת הדברים בקול רם תתקע מסמר בארונה. לכן לא אמרתי.

זכרתי שרציתי נורא להביא חלום לאירוע ובלילה התעוררתי במיטתי כשאני שוכב במעין דום מתוח – כמו חייל. (חנה אמרה: כמו גוויה).

המון התערבויות נשמעו באוזני כמו ניסיונות עידוד עצמי: זה חשוב מה שאנחנו עושים פה; "לתת "לה" מיקרופון זה אולי הדבר הכי חשוב שקרה לה", וכן הלאה: שני הרהורים בעניין זה:

אני מאמין מאוד בכוח של היכולת הפוטנציאלית שלנו לומר ללא כחל ושרק מה באמת אוזנינו שומעות, מה באמת מרגישים, מה (לאוזנינו) מספרים החלומות – ולא מה היינו רוצים שירגישו, שיספרו, וכן והלאה.

היה הבדל עצום להרגשתי בין חלומות שסופרו על תקן משאלות בהקיץ (שהמחאה תתמיד, שאתחתן וכן הלאה) לבין הכוח האמיתי והמפתיע של חלומות הלילה (התינוק שמחתלים אותו באופן שנשמע לאוזני סיזיפי) – אניגמתיים ככל שיהיו.

התרשמתי שוב כמה כוח חתרני ובונה גם יחד הוא הרעיון של להקשיב לחלומות ברוטשילד . לתפיסתי אנחנו לא שדרי ספורט של המהפכה שתפקידנו לעודד את הרייטינג שלה – אלא אנשים שמוכנים להישיר מבט אל מה שאנחנו שומעים – לרבות האפשרות שאנחנו שומעים משהו שלא ידענו קודם (ולפעמים גם שכן ידענו קודם).

הגדר האמיתית עוברת "בינינו" לבין "האחר". היא הייתה ונשארה איתנה בינתיים. האמירה "כולנו יפה" (שמה של אותה עוברת אורח שדבריה נטלו את החלק הארי בפגישה) שנאמרה במהלך הפגישה, המחישה לי בבירור שהיא, יפה, לעולם לא הייתה אומרת "כולנו יוסי" (רק לשם ההמחשה). הבעלות הלא מודעת על הזכאות לחלוקת הטאבו המנטאלי היא זו שמונחת ביסוד האמירה הזו.

האין גרופ והאאוט גרופ היו מוחשיים עבורי יותר מאי-פעם – החלוקה אינה מתייחסת כלל לאפק ולא אפק. "אנחנו" אלה שיכולים לארגן מיקרופון אם נרצה. "הם" אלה שמוזמנים לדבר בו. ובאמת הדבר המופלא בעיני היה שאנחנו יושבים שם ברוטשילד על הרצפה, מקשיב ומספר חלומות. זו לפחות עובדה.

סיפור שסיפר עובר אורח שהצטרף: אני עושה גינות במאהלים השונים. זורע זרעים. מאמין שאולי ינבטו. הסיפור ריגש אותי ומילא אותי אופטימיות.

להתראות ברוטשילד 117

כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:28 AM כתיבת תגובה

יום ראשון שבוע שני – סיכום קצר

הסכמתי לכתוב סיכום קצר (תמיד סיכומים הם גם זווית אישית) על שהתרחש במגרש המשחקים בשד' רוטשילד מול בית מס' 117 ([אני מרגישה שזו כבר כתובת והיא מזכירה לי משהו מימים עברו כשלא לכל מקום היתה כתובת מדויקת ובכל זאת, באורח פלא, הדברים מצאו את מקומם).

הסטינג שלנו נשמר, השעה, המיקום וגם המשימה מוגדרת, לא ברור אם ברורה עד הסוף, אך מוגדרת.

הגיעו 17 משתתפים, מתוכם 8 חברי אפק. 14 נשים ו3 גברים. היתה מחצלת, היו נרות וגפרורים והיה מיקרופון מוטען. [בהרגשה שלי אלו הם נכסים חשובים שנמצאים תחת הכותרת "רצף"] היה גם השלט הגדול המושען לכן הציור שמסביר מה אנחנו עושים כאן וכשאנשים מקריים שאלו מה זה פה? הפנינו אותם גם לשלט.

נדמה היה שכל המשתתפים היו אנשי מקצוע מתחום הטיפול אף כי לא את כולם הכרתי.

האווירה – אני מרגישה שחשוב לי לשתף באווירה שהיתה. הדרך מהחניון בהבימה, מחזיקה את כל העזרים הטכניים, מלווה בחברה שתעזור לסחוב, היתה קשה. השדרה היתה מאד "אילמת", המון אהלים מחוסרי אנשים ולטעמי מחוסרי חיים. פה ושם היו צעירים שישבו ודיברו, במקום אחד מישהו ניגן. היתה תחושת ליאות, עייפות, אולי קצת אבלות. לא המון אנשים הסתובבו בשדרה בכלל ומעט נעצרו ליד הגדר של מגרש המשחקים שבתוכה ישבנו. כמעט שלא היתה אינטראקציה בין הפנים והחוץ, מילולית הכוונה. היתה המון אינטראקציה של השפעת האירועים בחוץ על העולמות הפנימיים.

תכני החלומות והאסוציאציות – מישהי חלמה על תינוק שנולד בבית חולים לאישה צעירה והתמונה מתחלפת לגופה חרוכה; עוד מישהי מספרת על לידה, אך היולדת הוא בנה שיולד[ת] תינוק בדמותו כשהיה הוא תינוק; מישהו אומר שסככת הצל הופכת להראות כמו סככת הסוואה.יש שתיקות. יש מועקה. מישהו אומר שאלו הן שתיקות מתקיפות. מישהי חולמת על קב' חברי ילדות שנפגשת כדי לחפש מקום קבורה משותף, "כיף להיקבר בין חברים"; עולה אסוציאציה משירו של שלמה ארצי "לילה לא שקט". משתתפת שהגיעה לראשונה עסוקה בשאלה איפה משתינים פה? יש חיבור בין התמעטות המחאה היום לפי ריח השתן, או יותר נכון לומר לפי ריח האין שתן. למשתתפת אחת הישיבה בקבוצה מזכירה את "מדורת השבט" ואחרת שזה עתה נחתה מלונדון, שם היא גרה בדרך כלל,יש תחושה מיוחדת שקבוצת שיחה כזו יכולה להתנהל רק פה בארץ ולא שם, איפה שהיא מתגוררת. עושים חיבורים בין אירועי סוף השבוע, הקשים, הכואבים, המציאות שחודרת בעוצמה כל כך תוקפנית וההדים שלה גם בקבוצה וגם בתוך אוהלי המחאה. בסופ"ש התנהלה המחאה בשקט מכוון ע"י המארגנים, נתנו כבוד למתים, לאבלים, למציאות הקשה בדרום ובכלל. מישהו אומר שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות.יש דיבור על הבעירה הקטנה במדורה שניתן לכבותה ב"כיבוי פלמ"ח" או ב"כיבוי צופי" (תלוי מאיזה דור אתה), האם "ההר הוליד עכבר"?, מפחיד לחשוב כך .

יש תחושה כללית של דברים לא מובנים, דיאלקטיים, משונים. ה"חוזרת "מלונדון אומרת שכשיש כאן תותחים ישר יש סיקור בכל הרשתות הזרות, על זה, על  המחאה ועל מה שנעשה כאן, אף אחד לא יודע ואין סיקור.

בשיחת סיכום קצרה בין מנחות הקבוצה חשבנו שהיינו שלושה קולות עם צבעים וגוונים שונים שאולי לא מאד הלכו זו אחר זו אך גם לא הפריעו לכל אחת להישאר בצבע המתאים לה,תוך התבוננות אחת בצבע של השניה והשלישית.

בימים טרופים אלו, אני מוצאת שגם זה לא מובן מאליו.

כתבה: טלי רסנר

24 באוגוסט 2011 at 5:24 AM כתיבת תגובה

היערכות לקראת השבוע השני

נדמה לי כי לא אחטא לאמת אם אומר כי השבוע הראשון של פרויקט רוטשילד נסתיים בהרגשה משותפת למרביתנו כי מדובר ביוזמה מרתקת, מפתיעה, שהוציאה את אפק ואת הכלים שפותחו בתנאים ה"מעבדתיים" של טביסטוק ואפק אל הרחוב. המעורבות של הציבור היא יוצאת דופן בעיני ועל אף העובדה שמטריצת החלימה החברתית אינה מתנהלת בתנאים המוגנים המועדפים על פנינו בימים כתיקונם, ואינה מאפשרת מחשבה צלולה דיה –  הנה נדמה כי  עצם ההתנסות באירוע מאפשרת התוודעות לנדבכים עמוקים של התהליך שעוברת תנועת המחאה (לפחות כך חוויתי אני).

אני חושב שלא אחטא לאמת, אם אומר גם, כי אל מפגש סוף-השבוע התגנבו מספר צלילים צורמים הנובעים משאלות בלתי נמנעות של "בעלות על הפרויקט", "קרדיטים" והכרה בערך התרומות הרבות מספור של כל הנוטלים חלק בפרויקט.

אם יותר לי מילה אישית בעניין זה: חשוב לי להבהיר כי אני מכבד, מוקיר ומעריך מעומק לב את ההתגייסות, הנדיבות, היצירתיות, היזמות וההשקעה של חברים רבים כל כך . הניסיון לתת ביטוי לרחשי לב אלה באמצעות הזכרת שמות של חברים פעילים הוליד גם תחושות עלבון וכעס מובנים אצל אלה שלא הוזכרו. צר לי מאוד על כך. למען האמת, האזכורים מעולם לא התכוונו למנות את כל הפעילים, אלא נכתבו במהירות, בספונטאניות, כחלק מרצף אסוציאטיבי ספציפי (למשל קבוצת אלו שדאגו לחלק הפרקטי של ההפקה ביום מסוים.. וכן הלאה). הרשיתי לעצמי חופש זה שלא הייתי מרשה לעצמי לו הייתי מנהל סדנה מסודרת, כיוון שראיתי את הפרויקט הזה כמפעל משותף של כולנו המתנהל תוך כדי תנועה ואינו מסכם עצמו בכל רגע.

נראה לי חשוב מאוד שכך זה ימשך. כלומר במתן רשות לתנועה חופשית ובנכונות לשאת את אי-הדיוקים וההשמטות הבלתי נמנעות לטובת המשך קיום הפעילות.

אני סבור שהדינאמיקה שנוצרה, לרבות התחושה שלהט הנעורים הראשוני נעכר במידת מה ואולי אפילו נתלכלך ב"פוליטיקה" הוא תהליך מקביל לתהליך שעובר תהליך המחאה.

אני מבקש עם זאת להבהיר פעם נוספת לקראת השבוע השני של פעילותנו את הנקודות הבאות שנראות לי חיוניות להמשך קיום הפרויקט (בהנחה שיש מספיק פעילים המעוניינים לקיימו).

1. למען הסר כל ספק – הפרויקט הזה (פרויקט "נפגשים ברוטשילד – מקשיבים לחלומות) שתחילתו מבחינתי בניצוץ שהציתה שימי תלמי והמשכו ביוזמה שגלגלתי באופן שהפתיע אותי עצמי – לא היה יכול להתקיים בלי אפק. המייל הראשוני שלי שנשלח ליו"ר אפק והופץ על ידה ובאמצעות רשת הקשר של אפק לכל חברי אפק. אלמלא התגייסות זו והתגייסות החברים הרבים שנענו לקריאתי לא היה ניתן להוציא את הפרויקט לפועל. בתוך כך קיבלה היוזמה שהתארגנה "מלמטה" – את כל התמיכה והרוח הגבית שניתן היה לצפות לה – הן בהתגייסות, הן בהעמדת רשת התקשורת של אפק לרשות היוזמה והן במימון (המגבר שבלעדיו העסק כולו היה גווע). אף על פי כן אני רואה את הצלחת מימוש הפרויקט בכך שהוא התפתח על אותה "רשת תקשורת " ובאותו "קוד הפעלה" בהם התפתחה תנועת המחאה – דהיינו על בסיס יוזמה שמתגלגלת מלמטה ומפעילה את המערכות הממוסדות ולא להיפך. אני ממליץ בחום להשאיר זאת כך – לפחות לפי שעה! יכול להיות שהעניינים יצטרכו להתמסד בהמשך או להסתיים. בינתיים זו נראית לי הדרך האפקטיבית ביותר לשמור על חיות הפרויקט.

2. לאור זאת – אני מציע גם לשבץ חברים מארגונים נוספים ואנשי מקצוע שאינם משייכים עצמם לארגון כזה או אחר בהקשר הנדון – לקחת חלק בהנחיה. לא כי חסרים מנחים מאפק. נהפוך הוא – אלא כדי לאפשר לעצמנו תהליך מתמשך, לא ריכוזי, ולבחון מה קורה כאשר לכאורה איש אינו מרכז את התהליך – אלא "הרשת מדברת" (ותפצה הכיכר את פיה וישמע דבר המטריקס).

3. בהקשר זה אני מבקש לציין כי הפרויקט הוביל לפתיחת דף פייסבוק לאפק – נראה לי חשוב שהדף הזה יהפוך מרחב דיבור עבורנו.

אני מתכוון להמשיך להשתתף בפעילות בשבוע הבא (אף כי לא אוכל לקחת חלק בכל המפגשים).

כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:14 AM כתיבת תגובה

סיכום מחאתי לשבוע הראשון

מחאתו של מעמד הביניים באפק – סיכום מחאתי לשבוע ראשון, מרתק בשדרה

שבוע חלוצי, סוער ומרגש עבר עלינו בפרויקט רוטשילד. פתאום נולד לנו חלום ללכת אחריו. פתאום נולד לנו מנהיג לשאת עיננו כל בוקר לדברו. פתאום נולד לנו קהל מאזינים. והכל בחדווה, בקול עלצה של נעורים. סחבנו מחצלות, הדלקנו נרות, פתחנו חשבון בפייסבוק. נעורים מאוחרים….

נפל בחלקנו להשתתף באירוע ארגוני אמיתי….מן ריאליטי לא מבוים  ולא מצולם על ידי אף אחד…

אני, אישית, אחרי ימים שלמדתי את מלאכת ההנחיה, בשדרה, מן הטייקונים של אפק, אפילו זכיתי בכבוד להנחות שעת חלומות. הרגשתי מעורבת לגמרי. ארבעה ערבים מתוך החמישה, ביליתי בשדרה.. משאירה מאחורי משפחה פעורת פה..התהליך ריתק אותי.

ואז, הכתה בי חווית האין פנים של הכיכר. ..פתאום , בשרות המשימה הלימודית, לטובת המחאה החברתית, הופיעה רשימת התודות…פניו של המנהיג ברורים ומחודדים… אך פני ההמון דומים. המחצלת אותה מחצלת גם כשהיא יוצאת ממכוניות שונות, והנרות אותם נרות. פתאום לא כל כך חשוב אם קוראים לך אילנה או חגית או סמדר או טלי או מירה או יעל…. לכולם אותה כוונה…לכולם אותה מחצלת…

האם אלו הטייקונים שהחלו, ללא כוונה רעה, לגזול לנו את קופת הגמל?

כן, בעוונותיי, רציתי שיבחינו בי, באופן ייחודי, רציתי שיזכירו את שמי כשהנחתי את הערב, בדיוק כמו שהזכירו את מנחי הערב האחרים. רציתי לקבל פנים משלי, גם אם עמדתי בכיכר… .

כשיש מנהיג, יש כלפי מי למחות

כתבה: יעל שרוני

 

24 באוגוסט 2011 at 5:08 AM כתיבת תגובה

שבוע ראשון: סיכום

בעקבות המפגש התקיים דיון ערני בתימות שעלו השבוע, בתחושות שליוו את המשתתפים בתפקידיהם השונים (כמשתתפים ומנחים) וכן במטרה של האירוע, בהערכת הישגיו וכו'.

לא אוכל לפרט את כל ההערות החשובות שעלו

אציין רק זאת:

ניתן היה לזהות תהליך מקביל בין הדיון בפעילות לבין הדיון המתקיים בקרב פעילי המחאה: כיצד לשמור על הפעילות מפני הזדהמות פוליטית.

הדיון מתנהל על רקע הפיגוע כמו גם על רקע מעשה  כשל בו הייתי מעורב. ממייל שהפיץ את דבר הפעילות בחברה האנליטית, נשמט לצערי השיוך של שלושה חברים שהזכרתי – לאפק.

ברי כי ציון של כל שם שהוא עלול לגרום לתחושות של הדרה בקרב אנשים או ארגונים שלא הוזכרו. ראוי להזכיר כי חברי ארגונים רבים (כגון מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, מכון טריאסט-שריג, עמותת ב"סוד שיח" וכן עוברים ושבים ששיוכם המוסדי והארגוני אינו מוכר לנו – נוטלים חלק בפעילות. העלבון, הכעס ותחושות של כפיות טובה העכירו במידת מה  את האווירה היום, אך לא פגמו להתרשמותי, בנכונות ובמוטיבציה להמשיך את הפעילות בשבוע הבא.

האנלוגיה לתהליכים פוליטיים בקרב פעילי המחאה ברורים.

 עלתה שאלה עד כמה הדיון הפומבי מאפשר חשיבה רצינית באמצעות הכלים שלנו?

עמדתי היא כי לא מדובר רק בנכונות של אנשי מקצוע מיומנים בכלים של טביסטוק ואפק לרדת אל העם אלא בניסיון לחשוף את כלינו בפומבי ולקיים למידה הדדית עם הציבור לגבי האפקטיביות ויעילות השימוש בהם.

ולבסוף הבהרה: ככל שהדברים נוגעים לי אני רואה את הפעילות כפרויקט שתחילתו ביוזמה של  חברי אפק – ולא הממסד הפורמאלי של אפק (שביקש להימנע מהזדהות פוליטית כזו או אחרת). מזווית הראיה שלי ש.היא זו שפנתה אלי ואני נטלתי את 'לפיד היוזמה', ויחד עם גרעין ראשוני של פעילים בחרנו מתחם, הבאנו מחצלת, פנסים, נרות, מגבר וכן הלאה. ברי לחלוטין שהארגון שהיה in my mind הוא אפק. ברי לחלוטין שמבלעדי ההתגייסות של חברי אפק להנחיה ולהפקת האירוע, השבוע הזה לא היה יוצא לדרכו. ברי שהנהלת אפק הממוסדת פעלה בזריזות וביעילות ומתוך היענות נדיבה ונלהבת ליוזמה – הן בפתיחת דף פייסבוק, הן במימון נדיב ומיידי של המגבר והעמדת רשת ההפצה של הדוא"ל לרשות הפעילות. אף על פי כן אני סבור שבאופן אנלוגי לתהליך המחאה היוזמה הזו מונעת מלמטה כלפי מעלה ולא להיפך. אנחנו זנב שמכשכש בכלב. מציע מאוד שחברים נוספים גם מארגונים אחרים ייטלו חלק בהנחיה, בהנחה שהפרויקט ימשיך.

איך סיכמה הילדה המקסימה בת הארבע, הלבושה לבן, שהתיישבה במעגל והקשיבה רוב קשב משך שעה ארוכה: "למה כולם מסתכלים עלי"?

הוצע לה שכולנו היינו רוצים שיראו אותנו.

ולבסוף:

ככל שהדברים נוגעים אלי – אני ממשיך

 כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:06 AM כתיבת תגובה

חלומות מיום חמישי

יום הפיגוע הגדול, המשולב, המתגלגל. כל הדרך לשדרה מלווים אותי קולות הפיגוע שהשדרים ברדיו מזרימים.

מנחים י', א"ל, …. וכנראה, אינני זוכרת לגמרי גם א"מ.  הפגישה מתחילה.

י': משתמשים בכאן ועכשיו על מנת להבין את המתרחש ונשזור אחר כך. מתארת סטינג ולו"ז.

ח': בדל חלום מהלילה אבל קצת מביך: אני יושבת בסלון כלות מפואר וכבר עברתי את כל השלבים ואחת הבחורות שואלת אם רוצה שיעשו לי שפם עם חוט, בדרך כלל פרוצדורה בסיסית, אבל היא ניגשת עם סלסלה מפוארת ומתקן מאד אלגנטי. אמרתי שאמרו לי שזה לא טוב והתחיל דיון ארוך האם עם חוט זה יותר טוב.

א': חלומות שקוראים אותם באופן חברתי ולא אישי.

לפני שלשה ימים רצתי בהרי ירושלים כשרודף אחרי אריה דרעי שהופך להיות אלי ישי. אני מחפשת בשטח משהו להתכסות בו ולא מוצאת.

י': ממשיכה בגל המבוכה. אתמול התביישתי לספר חלום זה… התארחנו בסיציליה במסאדה. כסאות עץ מסיבים – 6  במספר, וכסא שביעי. אמרו לנו שזה מיועד לאשה מיוחדת, אמנית שהיא גם מגדת עתידות. התביישתי בשאלה שלי.

ש': אסוציאציה: שלשה חלומות על מבוכה ובושה. יתכן שקשור לכך שהיה פיגוע היום ואנו ממשיכים בשגרה שלנו.

ע: נשים בכיכר, נשים בשדרה, וגם בחלומות שעלו מדברים על נשים. מה מקום הנשים?

אשה לא מוכרת: בצהריים ישנתי. בדרך כלל אני זוכרת את חלומות הצהריים. . בחלומי אני נמצאת במצוקה ומי שמציל אותי הוא הנרי שור.

ע': בחלומי אני בבית אבות ומבקרת אצל דודתי ניצולת שואה, וכשמסתיים הביקור, אינני מוצאת איך לצאת וחושבת: אולי כך.. ואולי כך, ומגיע מירה ואולי אסע אתה, אלא שהיא עונה: אולי אשן אצל אמא שלי, ואני תוהה למה אני לא רוצה לישון אצל דודתי, ועדיין לא מוצאת דרך לצאת משם.

אשה: שתי אסוציאציות: כלה שמתכוננת – אלגנטית – סלסלה אלגנטית-   והחשיפה בעירום מול דרעי ואלי ישי, והתחושה שהולך לאיבוד משהו, וגם העיתונות מלכלכת על האלגנטי, ומי שקורא תיגר זה אריה דרעי ואלי ישי, אובדן כיוון, ואני מקשרת למה שהיה אתמול. יש שואה ואובדן דרך.

ח"מ: נשארתי עם התמונה של אילנה שרצה עירומה, אסוציאציה לחלום ליל קיץ של נשים שבורחות מהשדים, והאסוציאציה השניה היא ט"ו באב: בתולות שיוצאות לשדות והגברים יוצאים לחטוף אותן. משהו אלים סביב הרומנטיקה.

משתתפת: אסוציאציה : אי אפשר להביא את המכוער בלא היפה. המחאה והסופי. וגם אנחנו השתדרגנו. אי אפשר להביא כמות שהוא. מוכרח להיות עטוף, מפואר. זה מתחבר לפיגוע. לא ברור איך תיראה הפגישה עם הפיגוע שקלקל את ההרגשה הטובה מהמחאה.

משתתפת: הכיבוש. גם אני הייתי נעשית טרוריסטית/ רצח רבין. האשה מדברת הרבה ובאופן תיאורטי ומוזמנת להביא חלום.

אסוציאציה: להקים אוהל ניצולי שואה.

א': חלמתי שאני מקבלת את המכונית שלי חזרה מהמוסך ומהטסט, נכנסת למכונית ושמה לב שידית הבלם שוחררה. משהו מוזר במכונית. אני יוצאת ממנה ומקבלת טלפן ומישהי נרגשת שלמדה אתי ולא עמדה בבחינות, רוצה ממני המלצה, ואני אומרת לה שאינני יכולה לכתוב המלצה למישהי שאינני מכירה היום. אני רואה שהמכונית שלי השתנתה. צבעה לבן ורק שני גלגלים – המילטון (?) ואני מצלצלת לאחותי בצ'מפיון מוטורס והיא אומרת שהאוטו לא עבר טסט.

י': חלומות הפתיחה, ארץ קטנה עם שפם ולאריה דרעי יש זקן וגם לאלי ישי יש שפם, משהו מדגיש את טשטוש ההבדלים. היעד אלימות שמגיעה רק מעבר לגבול והתייחסות לחלום השואה.

ע': לא פשוט להיות עם החלומות של עכשיו וכל פעם שקשה בעכשו בורחים לקושי של פעם.

מ': משתפת בהרגשה שלי כרגע. אווירה נעימה. תנועה. ימים יפים אך לא מצליחה להשתחרר מהריח שמורגש באוויר כאן.

גם הקונקרטי (הקרבה לשירותים),  וגם אני מריחה סימבולית, שואה וכו'.

ט': נקי/מלוכלך, יפה/מכוער, נבהלים כל פעם שעולה משהו שלא באג'נדה. כשמישהי הביאה את הכיבוש: לא סקסי, אנחנו בורחים לקורבנות, אבל אנחנו גם במקור המלוכלך והמכוער. יש הרגשה כמו בשכונה בילדות. האם זה אמיתי? כשמישהו מעיז להביא עוד משהו מכוער זה לא מתקבל. הדיון על מה מכוער הוא יחסי. הכיבוש… מה שבטוח זה שהבריח אנשים.

ו': חלום של השבוע הזה. לקחתי מכונית. נסעתי. היו 3 דרכים ולא ידעתי לאן לפנות. הייתי צריכה צפונה ולא מצאתי את הצפון. מישהי אמרה לי תרדי מהאוטו ונלך ברגל וגם היא לא מצאה את הצפון, ובא איש אלגנטי עם אוטו יפה ואומר אני אביא אותך. והולכים והולכים והולכים ואני מפספסת את המקום שלי. הוא עוצר ואני צריכה ללכת הרבה הרבה עד שאמצא את המקום שלי.

י': הסבר אריסטוקרטיה.

חלום חוזר: אני שוחה עם אבא שלי בים. גלים גבוהים ואני כמעט טובעת וצועקת: אבא אבא והוא לא חוזר (הערה שלי, שובית: בדיעבד, זה מוטיב שחזר גם השבוע, הקריאה להורים שיצילו ואין מי), יש עוד מוטיבים שיחזרו בשבוע הבא, עירום, בושה, מבוכה.

ע': מתחברת לחוסר, איום, חוסר כיוון, טביעה.

נכנסים שני גברים דרום אמריקאים, קצת "לצים", ואחד מפר: אני חולם על בחורות שלא הספקתי לאהוב, איזו החמצה, וחוזר לחלום על אשתי שהייתה יפה ומאד חושנית.

ו': כשהולכים לאיבוד אפשר לגעת.

גבר ארגנטינאי: התרוממות רוח, אני חמישים שנה בארץ, עוד לא ראיתי תחושה של ביחד, ויש פה התחלה של דרך.

גבר מבחוץ: זוהי ארץ זבת חלב ודבש ולא צריך מהפכה.

מתחיל ויכוח פוליטי איתו.

ע': היה נעים בצחוקים ובמגע וביחד ואז נבהלים אולי לא באמת ביחד.

הגבר מבחוץ מוזמן ומספר: בחלום שלי היה קרנף וניסה לעשות סרפינג על הגלים ואיבד שליטה והקרנף צחק.

החלום שלי שתבינו, לא יעזור לכם. התארים, חסר לכם דת, שאראה עם ישראל חזק ואור לגויים.

נסיון לסיים ולעשות ריוויו, איש אומר: סיוט. כי מציון תצא תורה בשלום ולא חרב.

י': החלום על הקרנף המקסים, חשבתי על הקרנפים של יונסקו, ועל ההתקרנפות שלנו

היום היה מאבק בין שני נושאים, חלומות מצד אחד ולחץ חזק לשאת דרשות חינוכיות. קשה לתת לחלומות להישמע.

ע': אסוציאציה לאנגליה ששם רגילים להתווכח.

 בבוקר, רציתי לזכור וקמתי בבוקר עם תחושת מאבק בהדחקה והחוויה מתבהרת לי.

י': קרנף שעושה סרפינג זה באמת כמו לספר חלומות בשד' רוטשילד. הייתי כאן לפני יומיים ואף אחד מבחוץ לא נכנס חוץ מילד אוטיסט. האם רק אוטיסטים יכולים לחדור (או לחבור?) אלינו?

אשה: לפי היהדות רק המשיח והעתיק…. לא ברור.

משתתפת מתייחסת לשבריר חלום שהנרי נכנס אליו כמייצג את השואה.

 רשמה: שובית מלמד

 

21 באוגוסט 2011 at 12:43 PM כתיבת תגובה

18 באוגוסט 2011 – מפגש חמישי

לפני שעה קלה הסתיים המפגש החמישי של מפגש ההקשבה לחלומות. מפגש סוף-השבוע הראשון נחתם בסשן פומבי של דיון שקיימו מנחי השבוע ומשתתפים סביב השאלה "מה נהיה לנו פה?" מה ניתן ללמוד– אם בכלל – מרצפי החלומות?

סישן החלימה היה סואן עם תנודות במצבי הרוח. שוב היו כשלושים (באומד) משתתפים כעשרים וחמישה מהם נכנסו פנימה אחרים נותרו בחוץ כשחלקם מגיבים בערנות לחלומות ולשיחה. גם בסישן הרוויו נטל חלק מספר מצומצם של עוברי אורח וכ – 10 ממנחי השבוע.

איני מסוגל לתת דיווח שיטתי של התימות שעלו (בין היתר כי דעתי מוסחת בקביעות לסוגיות של מסגרת וגבולות).

מספר נושאים נראו כתימות עקביות למדי:

הכלות, הלבנות, הטהורות, המתלכלכות כמו כלת המחאה הנחשבת יפה כל עוד אינה "מתלכלכת" בפוליטיקה. עובר אורח שהצטרף אמר על כך: סליחה – אבל איני מסכים עם הגברת. חשוב שהמלוכלך יתגלה כך שנוכל להכיר אותו, להכיר בו ולעשות איתו משהו.

הפוליטיזציה כזיהום החלימה הופיעה שוב שוב בעקשנות ראויה לציון.

היא חלחלה גם אל תוך הדיון המסכם סביב השאלה עד כמה מדובר בפעילות של אפק או של חברים מאפק (מה שמשאיר את המוסדות הפורמאליים של אפק ברקע).

הקושי להחזיק רצף חלימה. שוב ושוב התערבבו בשיחה אסוציאציות ואג'נדות פוליטיות. הדבר בלט במיוחד על רקע המציאות הקשה של  הפיגוע שכמו העירה את החולמים משנתם אל תוך התרחשות טראומטית.

ההיפוך האירוני של מציאות וחלום: אישה שהצטרפה נזכרה ברצח רבין ונשאה נאום משיחי הזוי על רדיפת ישו שכמו רבין ניסה להשכין שלום ונרדף ונרצח… וכן הלאה. האירוניה של המצב הייתה לטעמי בכך שסיפור הכרוניקה המוכרת והטריוויאלית של הכיבוש ( לא היה פרט אחד בדבריה שלא היה מעוגן בכרוניקה העיתונאית של אותם ימים לרבות פירוט חזון השלום של רבין) קבלה נופך של נאום משיחי- נוצרי הזוי.

הערות פוליטיות משמאל המפה "גרשו" באופן מיידי כמה מן המשתתפים שנקבצו מן הרחוב ועזבו.

נטייה בלתי ניתנת לריסון  של "אנחנוניזציה" עקשנית. משפטים המתחילים ב"אנחנו"  (כביכול מתוך הנחה מוטעית בעליל ש"אנחנו" הזה הוא בעל זהות המוכרת לכולם), הפניה השמית של חברי קבוצת "האין" בדברם אחד עם השני, הדירה כל מי ששמו אינו מוכר לרוב הנוכחים. כך גם ההנחה שניתן לדבר על אפק בשדרה בלי להבהיר למי שאינו אפק מהו אפק, הניסיון של משתתפת מ"בסוד שיח" לדווח על פעילות של הארגון – כל אלו היו דוגמאות ברורות לתחושות כעס, עלבון והדרה שהולידו צורך להגן על "ארגון הבית" ותחושות של כפויות טובה לאותם חברים שתרמו תרומה קריטית להתקיימות המפגשים ולא הוזכרו או זכו להכרה על תרומתם בכתב או בעל פה.

חלום מקסים על קרנף המשתכשך להנאתו במי חוף תל-אביב הרדודים הוליד אסוציאציה על ההנאה מן ההתקרנפות שפקדה את החברה הישראלית עד לפרוץ המחאה.

דרשה מטיפנית ניתנה שוב על ידי אותו משתתף לבוש כחרדי שהגיע גם אתמול.

מצב הרוח התנדנד בין תחושה שיש לעודד את הפעילות לבין תחושות של תסכול ודיכאון.

כתב: יוסי טריאסט

21 באוגוסט 2011 at 12:24 PM כתיבת תגובה

17 באוגוסט 2011 – מפגש רביעי

Last night I was at the OFEK street event in Rothschild Boulevard. I want to express a special thanks to Yossy who invited me to co-facilitate the social dreaming matrix and for leading this project.

 Why did I go as an International member of OFEK? What was it for me? I went because I wanted to understand more what is happening in Israel today and how one can use our psycho-dynamic systemic tools in a different way on the street in the public. I think that it is a fantastic idea and one of the most innovative I came across in the last years in our field. In Italy we an enormous amount of problems at present, can I import something?

I am very happy that I joined the evening and I think that the tent movement is a fundamental start and opening. My experience was of an agorà where different voices can be heard, it is a political space, in a way it is back to the essence of democracy from the ancient Greek times.

When I went there and walked around for an hour before the OFEK meeting, I started having more reservations than when I had read of it in the newspapers and heard from people.. For me, the question is always where are the Palestinians in all this. In a way it felt a collective split and the discontent and frustration is projected all on the economic issues which are real and poignant, but cannot be tackled if not in the overall context of Israel today. But it is a point of view, a European one probably. What I think is important that for the first time after many years there is a space for different voices in Israel and where people want, can express their discontent and opinions. I am also slightly suspicious about the festive and happy atmosphere, where is the aggression? Is there enough powerful aggression to impact the government and bring forward change?

The OFEK social dreaming street event was great, there were a lot of people. Although I did not understand a word of what was said, differently from the OFEK retreats I attended, I did not want translation it would ruin the atmosphere. I felt deeply connected and accepted, I felt deeply a member of OFEK. My facilitator role was very difficult to take up, I could not understand what people were saying, so I limited to be careful to boundaries, time, etc and left the Israeli colleagues take the main stage. I do not think there was any other solution.  Beyond my expectations I managed to take the microphone and to express the difficulty of not understanding and the good feeling of being there. A main issue for me was how can you follow another country's dream or a political change process?

Another issue which impressed me was that many people spoke on the boundary, on the fence, they did not manage to come in or into the center. It opened for me a method question, should we ask people to talk only from the center or talking from the fence is fine? It is not a GR conference, we are exploring new boundaries and methods? The colleagues with whom I spoke after where sure that it is fine to talk also on the fence, I do not buy it 100%, but I need to think it over more.

Thank you all for allowing me to participate in this new and very special event.

Written by: Louisa Diana Brunner

21 באוגוסט 2011 at 12:22 PM כתיבת תגובה

17 באוגוסט 2011 – מפגש רביעי

למפגש הנוכחי הגעתי באיחור ושמחתי לראות התקהלות של אנשים סביב מתחם העבודה במגרש המשחקים (ברוטשילד מול בית 117 – אם צריך תזכורת).

מערכת ההגברה עושה פלאים בגיוס עוברי אורח – כך גם מספר שלטים שנתלו באופן קבוע בשדרה. המפגש הזה יותר מכל קודמיו נשא אופי של הפנינג. מספר המשתתפים נע בין 20 ל 30 כאשר כעשרים איש (באומד) מצטופפים סביב המתחם, מקשיבים משך דקות ארוכות, לא נכנסים אבל מקבלים מיקרופון ומעירים הערות מן הגדר.

תפקיד הגדר בתודעה הישראלית הוא כנראה אחד הנושאים המתנגנים בדרך זו.

את המפגש הנחו מירה ארליך, לואיזה ברונר, מיכל גרנות. 

בגלל האיחור בהגעה לא הצלחתי לקלוט את כל החלומות שהובאו. מטבע הדברים קשה לשמור על גבולות המשימה וחלומות מתערבבים יחד עם אסוציאציות ויחד עם מחשבות רפלקטיביות והערות פוליטיות על המצב ועל המפגש.

 לטעמי זה מצוין – גם אם נראה לי חשוב להיצמד לתוכנית המקורית ולהזמין חלומות בשלושת רבעי השעה הראשונות של המפגש. רעיון השיתוך בחלומות מקבל להתרשמותי נופך פוליטי-חתרני ועוצמתי במפתיע מעצם התקיימותו במרחב הפומבי של השדרה.

הפעם – כך הבנתי – גם "הותקפה" הפעילות על ידי עובר אורח שטען שאנו סהרוריים. אדם אחר, מזוקן, חובש כיפה, נכנס פנימה למעגל ונשא דרשה חינוכית שעה ארוכה, בעמידה. נאומו התמקד בעיקר ב"צריכים"; צריך כך וצריך כך וצריך כך… קטעתי אותו בהערה מהקהל. טענתי שצריכים יש לנו מספיק. ביקשתי לדעת אם חלם חלום ומדוע הוא מטיף ואינו מוכן להקשיב. הוא פטר אותי ב"מקשיב מקשיב" והמשיך בנאומו.

ככלל האווירה הייתה להתרשמותי חופשית יותר ואפשרה לבטא גם ביקורת וויכוח.

למשל: אינטרפרטציה ביקורתית (אך לא עוינת) מהגדר הגיבה לחלום על לפ-טופ: "תפסיקו לחלום על לפטופים אז תוכלו לשוב ולהיות מעורבים במה שחשוב באמת, במה שמפעיל את רוטשילד".

תימות כואבות של "חיים ללא חלום" עלו בשלב מסוים של הפגישה. הן התחושה שהציונות איבדה את יכולת החלימה שלה והן ההרגשה שחלק מאיתנו נולדנו לפליטים, שמה שהביא אותם ארצה אינו חלום שביקשו להגשים אלא חלום בלהות שממנו ניסו להתעורר, הולידו תגובות רגשיות הן בתוך הקבוצה והן בקרב ה"עומדים על הגדר". (מן הגדר גם נתרמו הערות חמות על חשיבות הפעילות המתקיימת וכך לפי עדותה של מירה גם מעוברים ושבים לאחר הפעילות).

באופן מוזר עלה קול משותף של קבוצת מתגייסי 69-70 שהשתחררו הישר אל תוך מלחמת יום כיפור. התאריך הזה חזר ועלה כאילו באופן מקרי בתגובות המשתתפים.

הפגישה הסתיימה ברוויו בן רבע שעה שנחתם על ידי מירה בשיר הייקו שנושאו הוסב לרוטשילד.

כתב: יוסי טריאסט

21 באוגוסט 2011 at 12:19 PM כתיבת תגובה

פוסטים ישנים יותר פוסטים חדשים יותר


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפות ל-4 עוקבים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31