יום ראשון, שבוע שלישי בשדרה: ההיית או חלמתי חלום
30 באוגוסט 2011 at 5:25 AM כתיבת תגובה
נפגשנו, מירה ואני (יעל), במפלס העליון של חניון התרבות….העסק נהיה כבד, יש ציוד רב, מתקן לשלט, שלט, מיקרופון, מנורה, נרות, את המחצלת התנדבה חגית להביא.
בתחילת השדרה עוצר אותנו איש מיושבי המאהל… הוא מתפעל מן המיקרופון… שואל איפה קנינו וכמה זה עלה. על הספסל, בשדרה, ליד בית 117, מחכה לנו עדה מאיר, המנחה השלישית. היא הגיעה עם תגבורת: בעלה, וקרובת משפחה מן הצפון. אנו מנסים לפרסם את האירוע, העוברים והשבים אפילו לא עוצרים, נדמה שהם עוברים בדרכם לעניינים אחרים, ואנחנו קצת מטרידים אותם. ריח השתן מגיע במשב רוח של סוף אוגוסט. מצטרפות עוד שתי נשים. שתיהן הגיעו במיוחד.
לרגע נראה כי אפילו מניין לא התכנס היום. לפתע, כמו להציל את העניין, עוצרים שתי נשים וילד, כבן ארבע. אדם קוראים לו. הם שואלים מה מעשינו, אנחנו מסבירים שאנחנו מקשיבים לחלומות בשדרה. אדם לא זקוק להרבה הסברים, הוא נכנס ,עם שתי הנשים, אחת מהן אימו, ומחכה לשעת הפתיחה על מנת לשתף אותנו בחלומות שחלם. אדם לא גר בתל אביב, הוא הגיע ממושב חניאל, שבעמק חפר. הוא אוחז במיקרופון והנה חלומו הראשון:
"החלום הזה הוא קצת רע וקצת טוב, הוא היה ממש קצר…מתחיל בטיול קטן, בהמשך אני לא מבין איפה אני נמצא. בתוך עולם של מפלצות. ולא כולם טובות. חלקן רעות.. חלקן טובות. הייתה שם מפלצת רעה שיכולה הכל,..הייתה לי חרב ופשוט חתכתי לה את הצוואר. ואז התעוררתי, וראיתי מפלצת אמיתית שרצתה להשתין לי במיטה. אז הלכתי למיטה של ההורים."
האישה הנוספת מספרת:
"לפני יומיים חלמתי שאני בישוב עתיק, בסגנון שרונה, אלוני אבא, ישוב טמפלרי. חברה שלי, אסנת, ואני, מוזמנות לאירוע עם אנשים שלא הכרנו, בבית עתיק ומוזנח. אנחנו מרגישים נוח עם האנשים הזרים האלה. בעלי הבית הם אבא ובן. רואים על הבית ששנים לא גרה שם אישה. הם מראים לנו את הסוסים והכלבים, ואנחנו מרגישות מאוד בנוח."
יעל: הבית הישן, שאינו מאויש בנשים מעורר בי אסוציאציה של המהלך הבא של המחאה, בו משתלטים על בתים נטושים בתל אביב.
לאימא של אדם יש אסוציאציה על המפלצת שרוצה להשתין על המיטה ועל כל הבית: זה הרוע שרוצה להכחיד את כל הטוב שיש לנו… אדם בורח למקום מבטחים.
חגית מעלה אסוציאציה למאהל גלעד שליט, לפני בית ראש הממשלה, יש בו משהו מוזנח, …אם היו בו יותר נשים, היו נכנסים אליו הרוך והחום.
אדם נזכר בחלום נוסף:
"החלום הזה יותר הגיוני מהקודם. הייתי בתוך כחול גדול.. יש שם המון מסננות, שמסננות את הפלנקטון. ניסיתי לצאת, דרך הפלנקטון, בהמשך היה דולפין שהביא אותי אל היבשה. מזל שזה היה רק חלום, אם זה היה באמת, לא יודע אם הייתי נמשך אליו, אל החוף. כשחזרתי לברכה גיליתי שהכל היה צעצוע."
מירה מתייחסת לסכנות ולפיתויים שיש בחלומות של אדם..לא ברור האם היבשה הוא המקום הנכון להיות בו או אולי הכחול הגדול..
יהודית מעלה אסוציאציה של השדרה כחצב, בחלק הראשון ריק, ואהלים שנראים כצעצועים….ואח"כ מקום פורח… הפריחה עוברת בין המקומות. והאחרים נובלים….
חגית מעלה שוב את גלעד שליט.. הילד שכל שנותר לו הוא לחלום.
נכנס אדם מעט הזוי… תשוש נפש… בלשון מכובסת. הוא מבשר שבא מהצפון…שאל האם בתוך המיקרופון יש איש אמיתי. .. מדבר על המסרים לעם הסגולה שעוברים, זה שנים דרך החלומות. עלינו להתכונן לפיצוץ הגדול שיגיע בראש השנה.
אדם מבקש חזרה את המיקרופון:
אני רוצה לעשות השוואה בין חלומות שיכולים להיות לכאלה שאינם יכולים להיות – מפלצות לא יכולות להיות, כחול גדול ודולפין – כן.
דולפין זה מטר אחד…לוויתן זה1600 מטר. אדם מתנצל שלא יכול להיות הרבה זמן כי הבית שלו רחוק… הוא והנשים עוזבים.
מירה מספרת על ההפגנה אתמול בירושלים, הרגשנו שהיו הרבה אנשים,… היו שם מנהיגים צעירים…הרגשנו שהילדים שלנו מספרים לנו על החלומות שלהם…
הטמפלרים… גרמנים…
מירה מספרת שבוילנה פגשו אישה שעברה הכול בשואה, ומצאה המון טוב, כל הזמן הצילו אותה אנשים. היא נשארה מלאת חיים ואופטימית…
עולה קנאה בילד שיש לו מיטה של אבא ואימא לרוץ ולהסתתר בה.
מירה קוראת את השלטים סביב: "סבתא זה לא בנק"…"אל תעבידו את אימא, אני צריך אותה בבית"…."נמאס לקחת כסף מאימא..:
עובר אורח צועק: "שוב ישיבה, כל מאה מטר יש פה ישיבה"… אנחנו מבינים שיושבים מול ישיבה תורנית. מדובר על ייצוג רב לצפון…אין אנשים מהדרום… במלחמה אין הפגנות… בדרום יש מלחמה.
אחר צועק: "אל תאשימו את הדתיים, בזכותם אנחנו יהודים, קחו כסף ממקום אחר"…
ו' מספרת על קבלת השבת של המשוררים בעמק רפאים… זו מחאה אתית… לא פוליטית. מספרת על דתיים מתקוע… שמדברים עם הערבים ומשתלבים במחאה…
בחוץ, כמו בהזמנה עוברת קבוצת נשים ילדים ומעט גברים דתיים בחולצות לבנות, צועקים את צעקת המחאה: "העם דורש צדק חברתי"…"
לסיכום, הייתה קבוצה קטנה, אינטימית, עובדת, בעיקר נשים…תמות: החלום של הילדים.. שווה לחכות להם…בית בלי נשים מוזנח…המיקרופון – מתפעלים ממנו, והוא, המגעים שלו מתרופפים… קוטע את הדיבור… היה שווה להמתין בשדרה, לשמוע את קולו של הילד. שתן, מים, חיות דגים. נזכרנו בחלום הקרנף מלפני למעלה משבוע.
בסוף, מגיעות נשים, מספרות שבהמשך יש קבוצה שנפגשת בדיוק בזמן שלנו, ומציירת חלומות.עולה מחשבה על שיתוף פעולה, הפריה הדדית. חגית לקחה את הציוד למחר…
כתבה: יעל שרוני
Entry filed under: Uncategorized.
נפגשים ברוטשילד - מקשיבים לחלומות 
Trackback this post | Subscribe to the comments via RSS Feed