יום חמישי – שבוע שני

30 באוגוסט 2011 at 5:23 AM כתיבת תגובה

מנחים: דפנה, ג'ודי, אורן ושימי

במהלך המפגש כ- 22 משתתפים בממוצע, לעיתים שניים שלושה מצטרפים או עוזבים, מס' הנשים עולה במעט על מס' הגברים.

19:25    שלוש מחצלות גדולות במתחם בצורה לא סדורה.

ארבעה מנחים הערב, ישובים בפינת אחת המחצלות ומשוחחים ביניהם בשקט, מכינים…

דורית מחכה על סוס הנדנדה וחנה ממתינה על הספסל מחוץ למתחם.

דפנה קוראת במיקרופון ומזמינה את עוברי האורח להגיע.

שימי מתחילה – אנו כאן, חברי אפק… מתעניינים מה לחלומות הלילה יש לספר על מה שקורה ביום…

נשב יחד עד שמונה ורבע ועוד רבע שעה עד שמונה וחצי ננסה להבין מה החלומות סיפרו לנו סביב המחאה.

[התעסקות רבתי עם מגעים לא טובים של המגה-פון. משהו שהיה טוב והתקלקל… תחושה לא רגועה…]

ג'ודי – חלמתי שעלי ללמד משחק, אך אני לא יודעת. אולי אסתכל באינטרנט… בדקתי באינטרנט אך עדיין מרגישה שאינני מסוגלת לעשות את זה, אין לי מושג מה אני עושה.

[ניכר כי יש בעיה במעגל מבחינת המחצלות הן לא מסודרות למעגל ונוצר סידור כאוטי  כמו "המון" אשר ללא מגה-פון גורם לתחושת קושי גדול להקשיב, לבטא ולהיות]

 קצוצת שיער – יש אותו סירחון, אך פחות משחק…

משתתפת לבושה לבן – למה את מתכוונת בסירחון?

הקצוצה משיבה – לפני שבוע גם הייתי כאן ולא הסריח לי, עכשיו אני מריחה את הסירחון.

[מנגינה בגיטרה, עוברת אורח במגה-פון עובד משלה: "היום בשמונה, מצוקת הדיור בערים מעורבות…"]

 שימי – היום באתי מוקדם לת"א, והלכתי לבקר את הבת שלי שגרה עם חברה שלה, שקוראים לה מירב. מירב לא ידעה שאני אמורה לבוא לבקר.

[שובית מצטרפת, אוטו ריקשה עובר עם מוסיקה אתנית מה זה היה, מוסיקה הודית? בעוצמה עזה]

שימי ממשיכה – התחלתי לספר על פרוייקט רוטשילד. מירבי מחווירה ואומרת חלמתי חלום איום, עלייך, שימי. שימי מסבירה שביקשה ממירבי רשות לספר אותו. שימי – מירבי, ידעת שאני מגיעה? לא! מירבי חלמה שהיא מתהלכת עם הבת שלי בקניון ויש שם מס' קבוצות מתכתשות ולפתע בום גדול, פיגוע! הן רצות ואומרים להן שאני מתה. יש הלוויה שלי. מירב אומרת לי – נכון שאם מספרים את זה אז זה לא יקרה?

חנה – ראיינו את אחת המארגנות ושאלו אותה אם זה לא עומד להסתיים, היא ענתה שזה מזכיר לה מצב שמישהו עף עף עף ומסתכל למטה ואז רק אז, הוא פתאום בום, נופל.

שימי – זה מעניין, כי המכשיר הזה היה אצלי ולא ידעתי שצריך להטעין אותו והוא מת.

מלי – מבטאת תחושת אשמה שאולי אמרתי מס' פעמים אתמול על הצורך בהטענה …

[המוסיקה מסביב אינה עריבה, יותר חזקה מהדיבור, חשוך ולא רואים תנועות שפתיים, מאוד קשה להאזין ולהבין אחד את השני – התקפה על החיבורים? על ההבנה? על התקשורת? הורה מת/נרצח בחלום ובאסוציאציות שעוד יבואו – אסון או מישאלה דחפית אסורה

ג'ודי – הפרעות בתקשורת, בעיית ההמשכיות.

טלי – אולי זה מתקשר לתימה של המשחק . לא ברור מה הם כללי המשחק. אם רוצים שהמשחק ימשיך, צריך שיהיו ידועים כללי המשחק. היום, שזה היום העשירי יש הרגשה שאני חוזרת ליום הראשון של המשחק כשלא שמעו והסיקו שצריך לרכוש מגה-פון…

חנה – סולמות וחבלים

שובית – חלום – אני נוסעת במכונית חדשה, השטח משובש. אני מרגישה שמשהו לא בסדר. אני יורדת ורואה שלמכונית אין גלגלים. מישהו שואל אותי – את רוצה שאני אתקן לך את הסמסונג (סמסונג זה טלפון)? לא. את הגלגלים. המישהו – טוב, אני אתקן לך גם את הסמסונג וגם את הגלגלים. אני מגיעה למשפחה מוכרת לי. יש שם בעיה, בני הזוג נפרדים. האבא לא בבריאות טובה, הוא לוקח את הילדים אליו. שני הילדים מפוחדים, הם מאחור – זה כמו באוטובוס, הם בפיז'מה, הם עושים קולות ופרצופים, כולם מבוהלים – גם מבוגרים שרואים את המחזה, אך אף אחד לא אומר כלום ולא עוצר בעדו.

 שובית – היום כתבתי את הפ' של יום ה' שעבר. כ"כ התפלאתי שכ"כ הרבה תימות שהופיעו אח"כ כבר היו אז. העתיד וההווה מערבבים להם ככה.

 דפנה – אם אני מסתכלת על התימות של החלומות של היום – מישהו אמור לעשות משהו או לדעת משהו והוא לא יודע. אבא שלא כ"כ בסדר ולוקח את הילדים וכולם בבהלה, מורה שאמורה לדעת ללמד משחק אך מרגישה 'לא יודעת'

נשמעת ברקע בעוצמה מוסיקה של "החומה"…

 חנה – התימה שאני רואה היא שהאנשים האלה כן יכולים לעשות את אותו דבר שהם אמורים לעשות, אך מסביב לא נותנים בהם אמון שהם כן יכולים לעשותו..

 [מחשבה – אולי זו תמצית החוויה של "צעירות"… וזה הבדל של שמיים וארץ כשיש הורה מעצים/מפרגן ומגדל או היעדר הורה מגדל והתקפות מבחוץ של מציאות יומיומית קשה "עולם אכזר"…]

 ג'ודי מבקשת שנצטופף כדי שישמעו יותר

 שובית – אולי תחושת רגרסיה זמנית שקשה כרגע, אך אנו כן יודעים שעברו כבר 10 ימים וזה כן הולך… אנו שבועיים ימים פה, יום אחרי יום, החלומות שהיו נמצאים ורשומים…

מצטרפת חדשה מוזמנת/מתבקשת לספר חלום והיא עונה כי לא היו לה חלומות מכיוון שהיא מרוטשילד 105 ולא נותנים להם לישון בלילה…

ג'ודי – אני חושבת שאני בכלל לא התעניינתי אם מישהו מטעין [מצברים במובן הסמבולי], הייתי בטוחה שהכל יהיה מסודר… שאלת האחריות הקולקטיבית…

שימי – מישהו שומר בבטן חלום? האגף הימני קצת שקט…

טלי – אני כל השבועיים סחבתי איתי מחצלת, מיקרופון, מטען, שלט… היום החניתי ולא בא לי לסחוב, שמישהו אחר יסחוב. אבל, צלצלתי לכמה לשאול אם סוחבים ואמרתי יללה סבבה אני באה כמו שאני, והגעתי וראיתי מה טוב – כל הגיע ועוד משופר – הנרות… כעת קצת התחרבשה לי ההרגשה בעקבות המיקרופון.

מלי – תחושת כבדות, קושי תקשורת מעיק…

חנה – אני בעיקר שומעת תלונות

מתולתלת [ליאורה? מלונדון] משתפת שיחד עם שותף/צוות הם הכנו שאלון חשיבה רגשית ונושא של מנהיגות כדי לבנות איזשהו מחקר סביב התהליך ברוטשילד. ניסתה מאוד שלא יהיה קשה למלא את השאלון ואז התשובה הסטנדרטית שלבסוף התקבלה הייתה כמה שכועסים על ביבי. זה מעלה סצינה בסרט מלך האריות – הדוד הרע – שמגיע לצבועים ואומר להם אני רוצה שנהרוג את מופאסה ואז הם רוקדים בשמחה "אין  מלך, אין מלך" ואז הדוד אומר לא, אני אהיה המלך… בסיכום, ברגע ההתפכחות פחות שמח, מציאותיים יותר, מבינים מה לא…

שימי – אפרופו רגרסיבי, רסיס חלום. משאירים אצלי את הנכדה ללילה, ילדה בת שנתיים. כל פעם שאני מחליפה לה ויוצאת, היא עושה עוד פעם ואני לא מצליחה להגיע איתה לפעוטון כי היא כ"ז מחרבנת. זה מזכיר את החלום שלך – פונה למשתתפת על התינוק שמחתלים אותו עד אינסוף [באסוציאציה שלי – זו בעיה של קושי של ההורה/המבוגר לתת לילד להיגמל, להתקדם…]

אותה חולמת – קשה היום לשמוע, הבטריות דורשות הטענה ויש הרבה רעש מבחוץ, כמו במחאה – הבטריות לא טעונות ויש ה"רעש" שמפריע – הדאגה הביטחונית.

 צח – הטכנולוגיה, אין מיקרופון קשה לשמוע, כמה אנו צריכים להישען על הטכנולוגיה כדי שהמאבק יצליח. יתרון לפייסבוק ,טוויטר, באמצעותם ניתן לרכז את הקולות בציבור ולשמוע אותם ולא רק את המנהיג שומעים.

ליאורה – חלמתי על אימי ז"ל, בתקופה שהיא הייתה חולה מאוד שבמציאות באמת הייתה תקופה קצרה מאוד. שלושה שבועות. חלמתי שאני עוד יכולה לבקר אותה. בחלום – כאילו הרווחתי זמן, אך אני מתעוררת לפני שאני באמת מצליחה ללכת לראות אותה.

אישה מבחוץ – אתם פותרים חלומות? מפטירה לעברנו – "מהחלומות שלכם אנחנו נחכים" והולכת.

 יוסי – הלך עם המיקרופון… האם ימצא מקום להטעין?

שימי – יש לנו רמקול אחד מת ושתי אימהות מתות.

קצוצת שיער – אני חשבתי דווקא על הניסיון להחיות… גם החברה של הבת שלך שחשבה שאם תספר את החלום אז זה לא יקרה

 טלי – אני דווקא חשבתי שליאורה איזכרה 3 שבועות, כעת הולך להסתיים שבוע שני ויש רק עוד שבוע לאוגוסט… שימי, את כתבת "היה לי חלום" ואני חושבת "ההיית או חלמתי חלום"

 דפנה – מתחילה את ה- review

מישהו – הנרות במרכז מפריעים לחוט המיקרופון

[אכן זה מסוכן – או דליקת המחצלת או חלב רותח שעלול לגרום לכוויה…]

משתתפת לבושה לבן – יש לנו קול, אז מה אם אין מיקרופון. כבר שבועיים אני מתכננת לבוא אך לא הגעתי עד כה… החלום שלי – שיהיה פה דיבור חי ואופטימי. כל העניין הביטחוני משתק את הראש לחשוב מה קורה במישור החברתי. אני מסרבת לחשוב שבגלל הדברים הביטחוניים כל הדברים שקרו יסתיימו.

אילנה – אני עסוקה גם ברמקול, אני מנסה לחשוב מה נעשה? למשל, עלתה לי מחשבה אולי נתקשר למישהו בניד ונשים אותו על רמקול… נזכרתי בקבצן שנכנס בתחילת המפגש ובעוד מפגשים נכנסו כאלה, וחשבתי עלינו כקבצנים של חלומות…

 ג'ודי – היום שאלה אותי מישהי האם אפק עמותה שעוזרת לאנשים נכים? אמרתי שלא אך זו פעם שנייה כמו שנכנסה זו עם העוגה המיועדת למוגבלים… חושבים עלינו שנו עוזרים למסכנים…

 שימי – אני מרגישה שאני מנסה להחיות… מה ממית חלומות? לא רק מיקרופון!

יכול להיות שמה שממית חלומות זה לפגוש את הסירחון. את החרא שהיא מחרבנת עוד פעם ועוד פעם…

 קצוצה – ממית חלומות כשיש בעיה לשמוע וזה לא המיקרופון.

 דפנה – הייתי פה בכמה ימים שהייתה הגברה, לא היו יותר חלומות. אין הבדל.

שובית – אני מצאתי פוזיציה חדשה ופתאום אני שומעת יותר טוב.

הערה – המנגנים הפסיקו…

איש עם חולצת פסים – ניסיון די קשה להקשיב למה שקורה פה. הייתי עסוק זמן מה בשאלה האם יש לי רשות ללכת לבקש מהם להפסיק כדי שנוכל לדבר פה ומסתבר שהם הפסיקו ונענו מאוד בקלות לבקשה – נוצר דיאלוג.

לפתע גם הרמקול מגיע מתוקן, טעון! באורח פלאי יוסי מצא היכן להטעין אותו…

היה לי חלום שהתביישתי להביאו כי הוא חשוף… החלום התרחש בבאזל!

 קראתי אחה"צ מאמר ב"הארץ" – מנהיגה אישה ב"קדימה" – מסר לדחוף למלחמה. קדימה במקום לדחוף לשלום מציעה מלחמה. שאלת המקום שנשים לוקחות – השאלה האם הן תישארנה בחיתולים ויהרגו אותן בפיגועים או שמא הן תיקחנה את מקומן כמנהיגות?

טלי – הקשבתי למה שאמרת על נשים ונורא שמחתי, כי אני גם ביקשתי מהם להנמיך והם נעתרו לזמן מה אך שבו לנגן בקול חזק. אולי זה משהו שעושים אותו ביחד. עשית משהו שהיה המשך מבלי לדעת, שיתוף פעולה. כשיוסי הלך לחפש מקור להטעין את המיקרופון שובית אמרה " צריך גברים"

יוסי – אני לא יודע אם יש בזה נחמה אבל אני גבר שהלך לחפש שקע

טלי – נחמה פורתא…

מי מרגיש קצת אחריות או בעלות על הבית, אבל במובן החיובי של המילה.

דפנה מסיימת.

 

מודעות פרסומת

Entry filed under: Uncategorized.

יום רביעי שבוע שני – על מבוכה ובושה שבוע שני – סיכום שבועי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

Trackback this post  |  Subscribe to the comments via RSS Feed


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפו אל 4 שכבר עוקבים אחריו

אוגוסט 2011
א ב ג ד ה ו ש
    ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

%d בלוגרים אהבו את זה: