יום רביעי שבוע שני – על מבוכה ובושה

מה מילים על מבוכה ובושה והאפשרות לחלום ולספר על כך אף על פי כן..

את תחילתו של המפעל, ליוויתי מאי שם בקנדה, בה נדמה שאפילו לציפורים דואגים יותר מלנו כאן, שם נהג אוטובוס שמח לספר לנו כמה הוא מתפרנס יפה ואף מצליח לרכוש שני בתי קיט על הדרך.. עקבתי משם בעניין ובהתפעלות אחרי ההתרחשות שלנו כאן ובעיקר שמתי לב לפרץ הכתיבה ששפע בחופשיות שלא נודעה כמותו באפק .. הנה אני מצטרפת אליו, אתמול (יום רביעי ה24.8-) הגעתי סוף סוף לזירה עצמה, בדרך לשם כשנסעתי באוטובוס 5 לכוון "הבימה", הרגשתי עדיין תיירת, משוטטת במבטי, מתפעלת מהעיר שוקקת החיים, אחר כך הגעתי לשדרה, למגרש המשחקים, למחצלת, לנרות ולמגה-פון.. הייתה מבוכה רבה, עוד יותר כאשר נכנסו פעמיים אנשים קשי יום שביקשו נדבה בתואנה זו או אחרת…setting  מוזר ופרוץ, האם אפשר באמת להחזיק משהו כך? האם יש אור או חושך בקצה המנהרה, האם אנחנו בתוך המחאה או מתבוננים מבחוץ… בכל זאת משהו מתהווה בתוך השעה. אולי בעצם התמוססות התבניות המקובעות כל כך, אולי בהתגברות על הבושה שבחשיפה, כך גם המחאה עצמה שבמהותה היא בעיני: טרנספורמציה של חווית הבושה השותקת ו"לוזריות". אם אתה מתקשה להתפרנס ולהסתדר בחיים לאפשרות למחות בקול רם, להכרה שיש כאן משהו מערכתי-חברתי, האם זה לא הדבר הזה שאנחנו שוב ושוב מדברים עליו? אם כואבת לך הבטן זו בהחלט בעיה שלך, אבל אולי זה מספר עוד משהו, על  מה שמתרחש מסביב כמו למשל על הרגלי האכילה והשתיה.

כתבה: מירי צדוק