יום שני שבוע שני

24 באוגוסט 2011 at 5:28 AM כתיבת תגובה

כמה הרהורים ספורדיים ולא בהכרח מחוברים

נכחו עד 18 אנשים – שחלקם באו והלכו במהלך האירוע. הבאים וההולכים היו כולם מבין עוברי האורח.

ככלל – כמעט לאיש לא היה חלום לספר.

החלומות שכן סופרו (מזיכרון):

חלמתי שאני מתחתן – ומיד הבהרה: כי במציאות התייאשתי מלהתחתן.

אני מחתלת תינוק ושוב מחתלת אותו ושוב מחתלת אותו ושוב…

במשך כמעט כל חציו הראשון של המפגש נשלט המיקרופון על ידי עוברי אורח והדגיש עבורי את העובדה ש"אנו" הגרעין הקשה של חברי אפק, באנו עם "כיסים ריקים" (מחלומות).

משתתפת מבין עוברי האורח שקיבלה לידה את המיקרופון בהתרגשות גדולה נשאה נאום ארוך מאוד לאוזני שהתייחס כך או אחרת "להומלסיות" שלה. ההרגשה הייתה של התרגשות מעצם העובדה שניתן לה מיקרופון והדברים נשמעו לאוזני קצת כמו שיח ריק לעיני מצלמות הטלוויזיה לרבות נימוסי איחולי "החלמה לפצועים" (כמטפורה).

להערכתי איש מהמנחים לא הרגיש שהוא רשאי לעצור את הנאום או לבקש חלום.

משתתף אחר דיבר על הפער שבין חלום הנישואין לעובדה שהתייאש מלמצוא כלה.

משתתף מהגדר שסירב לדבר למיקרופון נשא נאום מתלהם ושוב ארוך מאוד לאוזני על הצורך להחיות את המחאה הגוועת.

ההרגשה שלי הפרטית אכן הייתה שהמחאה גוועת ושאמירת הדברים בקול רם תתקע מסמר בארונה. לכן לא אמרתי.

זכרתי שרציתי נורא להביא חלום לאירוע ובלילה התעוררתי במיטתי כשאני שוכב במעין דום מתוח – כמו חייל. (חנה אמרה: כמו גוויה).

המון התערבויות נשמעו באוזני כמו ניסיונות עידוד עצמי: זה חשוב מה שאנחנו עושים פה; "לתת "לה" מיקרופון זה אולי הדבר הכי חשוב שקרה לה", וכן הלאה: שני הרהורים בעניין זה:

אני מאמין מאוד בכוח של היכולת הפוטנציאלית שלנו לומר ללא כחל ושרק מה באמת אוזנינו שומעות, מה באמת מרגישים, מה (לאוזנינו) מספרים החלומות – ולא מה היינו רוצים שירגישו, שיספרו, וכן והלאה.

היה הבדל עצום להרגשתי בין חלומות שסופרו על תקן משאלות בהקיץ (שהמחאה תתמיד, שאתחתן וכן הלאה) לבין הכוח האמיתי והמפתיע של חלומות הלילה (התינוק שמחתלים אותו באופן שנשמע לאוזני סיזיפי) – אניגמתיים ככל שיהיו.

התרשמתי שוב כמה כוח חתרני ובונה גם יחד הוא הרעיון של להקשיב לחלומות ברוטשילד . לתפיסתי אנחנו לא שדרי ספורט של המהפכה שתפקידנו לעודד את הרייטינג שלה – אלא אנשים שמוכנים להישיר מבט אל מה שאנחנו שומעים – לרבות האפשרות שאנחנו שומעים משהו שלא ידענו קודם (ולפעמים גם שכן ידענו קודם).

הגדר האמיתית עוברת "בינינו" לבין "האחר". היא הייתה ונשארה איתנה בינתיים. האמירה "כולנו יפה" (שמה של אותה עוברת אורח שדבריה נטלו את החלק הארי בפגישה) שנאמרה במהלך הפגישה, המחישה לי בבירור שהיא, יפה, לעולם לא הייתה אומרת "כולנו יוסי" (רק לשם ההמחשה). הבעלות הלא מודעת על הזכאות לחלוקת הטאבו המנטאלי היא זו שמונחת ביסוד האמירה הזו.

האין גרופ והאאוט גרופ היו מוחשיים עבורי יותר מאי-פעם – החלוקה אינה מתייחסת כלל לאפק ולא אפק. "אנחנו" אלה שיכולים לארגן מיקרופון אם נרצה. "הם" אלה שמוזמנים לדבר בו. ובאמת הדבר המופלא בעיני היה שאנחנו יושבים שם ברוטשילד על הרצפה, מקשיב ומספר חלומות. זו לפחות עובדה.

סיפור שסיפר עובר אורח שהצטרף: אני עושה גינות במאהלים השונים. זורע זרעים. מאמין שאולי ינבטו. הסיפור ריגש אותי ומילא אותי אופטימיות.

להתראות ברוטשילד 117

כתב: יוסי טריאסט

מודעות פרסומת

Entry filed under: Uncategorized.

יום ראשון שבוע שני – סיכום קצר יום שני שבוע שני – תמצית חוויות מהשדרה החולמת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

Trackback this post  |  Subscribe to the comments via RSS Feed


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפו אל 4 שכבר עוקבים אחריו

אוגוסט 2011
א ב ג ד ה ו ש
    ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

%d בלוגרים אהבו את זה: