יום ראשון שבוע שני – סיכום קצר

24 באוגוסט 2011 at 5:24 AM כתיבת תגובה

הסכמתי לכתוב סיכום קצר (תמיד סיכומים הם גם זווית אישית) על שהתרחש במגרש המשחקים בשד' רוטשילד מול בית מס' 117 ([אני מרגישה שזו כבר כתובת והיא מזכירה לי משהו מימים עברו כשלא לכל מקום היתה כתובת מדויקת ובכל זאת, באורח פלא, הדברים מצאו את מקומם).

הסטינג שלנו נשמר, השעה, המיקום וגם המשימה מוגדרת, לא ברור אם ברורה עד הסוף, אך מוגדרת.

הגיעו 17 משתתפים, מתוכם 8 חברי אפק. 14 נשים ו3 גברים. היתה מחצלת, היו נרות וגפרורים והיה מיקרופון מוטען. [בהרגשה שלי אלו הם נכסים חשובים שנמצאים תחת הכותרת "רצף"] היה גם השלט הגדול המושען לכן הציור שמסביר מה אנחנו עושים כאן וכשאנשים מקריים שאלו מה זה פה? הפנינו אותם גם לשלט.

נדמה היה שכל המשתתפים היו אנשי מקצוע מתחום הטיפול אף כי לא את כולם הכרתי.

האווירה – אני מרגישה שחשוב לי לשתף באווירה שהיתה. הדרך מהחניון בהבימה, מחזיקה את כל העזרים הטכניים, מלווה בחברה שתעזור לסחוב, היתה קשה. השדרה היתה מאד "אילמת", המון אהלים מחוסרי אנשים ולטעמי מחוסרי חיים. פה ושם היו צעירים שישבו ודיברו, במקום אחד מישהו ניגן. היתה תחושת ליאות, עייפות, אולי קצת אבלות. לא המון אנשים הסתובבו בשדרה בכלל ומעט נעצרו ליד הגדר של מגרש המשחקים שבתוכה ישבנו. כמעט שלא היתה אינטראקציה בין הפנים והחוץ, מילולית הכוונה. היתה המון אינטראקציה של השפעת האירועים בחוץ על העולמות הפנימיים.

תכני החלומות והאסוציאציות – מישהי חלמה על תינוק שנולד בבית חולים לאישה צעירה והתמונה מתחלפת לגופה חרוכה; עוד מישהי מספרת על לידה, אך היולדת הוא בנה שיולד[ת] תינוק בדמותו כשהיה הוא תינוק; מישהו אומר שסככת הצל הופכת להראות כמו סככת הסוואה.יש שתיקות. יש מועקה. מישהו אומר שאלו הן שתיקות מתקיפות. מישהי חולמת על קב' חברי ילדות שנפגשת כדי לחפש מקום קבורה משותף, "כיף להיקבר בין חברים"; עולה אסוציאציה משירו של שלמה ארצי "לילה לא שקט". משתתפת שהגיעה לראשונה עסוקה בשאלה איפה משתינים פה? יש חיבור בין התמעטות המחאה היום לפי ריח השתן, או יותר נכון לומר לפי ריח האין שתן. למשתתפת אחת הישיבה בקבוצה מזכירה את "מדורת השבט" ואחרת שזה עתה נחתה מלונדון, שם היא גרה בדרך כלל,יש תחושה מיוחדת שקבוצת שיחה כזו יכולה להתנהל רק פה בארץ ולא שם, איפה שהיא מתגוררת. עושים חיבורים בין אירועי סוף השבוע, הקשים, הכואבים, המציאות שחודרת בעוצמה כל כך תוקפנית וההדים שלה גם בקבוצה וגם בתוך אוהלי המחאה. בסופ"ש התנהלה המחאה בשקט מכוון ע"י המארגנים, נתנו כבוד למתים, לאבלים, למציאות הקשה בדרום ובכלל. מישהו אומר שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות.יש דיבור על הבעירה הקטנה במדורה שניתן לכבותה ב"כיבוי פלמ"ח" או ב"כיבוי צופי" (תלוי מאיזה דור אתה), האם "ההר הוליד עכבר"?, מפחיד לחשוב כך .

יש תחושה כללית של דברים לא מובנים, דיאלקטיים, משונים. ה"חוזרת "מלונדון אומרת שכשיש כאן תותחים ישר יש סיקור בכל הרשתות הזרות, על זה, על  המחאה ועל מה שנעשה כאן, אף אחד לא יודע ואין סיקור.

בשיחת סיכום קצרה בין מנחות הקבוצה חשבנו שהיינו שלושה קולות עם צבעים וגוונים שונים שאולי לא מאד הלכו זו אחר זו אך גם לא הפריעו לכל אחת להישאר בצבע המתאים לה,תוך התבוננות אחת בצבע של השניה והשלישית.

בימים טרופים אלו, אני מוצאת שגם זה לא מובן מאליו.

כתבה: טלי רסנר

מודעות פרסומת

Entry filed under: Uncategorized.

היערכות לקראת השבוע השני יום שני שבוע שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

Trackback this post  |  Subscribe to the comments via RSS Feed


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפו אל 4 שכבר עוקבים אחריו

אוגוסט 2011
א ב ג ד ה ו ש
    ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

%d בלוגרים אהבו את זה: