Archive for 24 באוגוסט 2011

יום שני שבוע שני: היה לי חלום והוא עבר?

אתמול, יום שני, חזרתי לשדרה בה הילכתי לפני שבועיים, האנרגיה שהיתה שם התשוקה, הסקרנות והאכפתיות הולידו בי חלום שאמר אנחנו חייבים לקחת חלק ברגע היסטורי זה.

וכך נסעתי לקיים את מצוות כבוד אב ואם מעבר לים ולהרי החושך והפקדתי את חלומי אצל מספר אנשים טובים ויקרים.

אתמול חזרתי לאותה שדרה מצאתי מחצלת, נרות מיקרופון (אפק יצאה מהארון?) מנחים ואנשים בתוך הגדר מחוץ לגדר ועל הגדר….

 נבנתה מסורת. זו היתה התרגשות עצומה עבורי. את הפגישה פתחה יפה, אישה קשת יום וחסרת בית. בתחילה כל הקשב שלי היה פנימה, עם התפתחות הפגישה חשתי גל של עצבות עוטף אותי, הרמתי את עיני והשדרה נראתה כל כך שונה מיום הולדת החלום. שקטה משהו, דלילה, וכך גם חלומות הלילה טפטפו טיפין-טיפין והטפות שחזרו כפי שכבר צוין, נגעו ברווח שבין גוויעה לגוויה, חתונות, עקרות ותינוק שמחתלים אותו שוב ושוב ואין לכך סוף. ואז בקע קולו של צעיר היושבים וקרא בקול: אני עובר ממאהל למאהל, בונה גינות וזורע זרעים – מה שהצליח לשטוף את הפגישה בגל של אופטימיות זהירה.

 אפשר לומר שהפגישה התנהלה במרחב שבין ייאוש לתקווה.

 שאלות רבות עברו בראשי לאחר המפגש – האם זו אכן גוויעה וייאוש או טרנספורמציה הכרחית במעבר מחלום המחאה שמאופיין בחוויה של oneness  אוקיני מענג באחדות רחמית אין סופית ופנטזיה אומניפוטנטית, לעבר הבניה והתמסדות כפועל יוצא של מעבר מחלום לעשייה  שמחייב חבור למציאות ומוד דפרסיבי (אליבא ד'מלני קליין) בלתי נמנע? אם כך הוא, האם חווית הפגישה אתמול היא מראה לשלב שבו נמצאת המחאה ?

 אתמול חלמתי חלום, אני בכנסת בתוך החדר מתקיימת ישיבה, בחוץ מתרוצצת לה ילדה קטנה כבת 10 וכומר שרוצה שהילדה תכנס לישיבה כדי להוציא משם חומר חשוב. ברק לא מוכן בשום אופן שהיא תכנס. הכומר ניגש אלי, מעביר לי בסתר את המפתח לחדר ומבקש ממני להעבירו לילדה וכך אני עושה. הילדה מצליחה לחדור פנימה ואז יוצא ליברמן (עם הזקן? ) בכעס ומבקש לדעת מי הכניס את הילדה, אני מזדהה וכל מה שהוא רוצה לדעת מי זו אותה ילדה, ואני מנסה בשפה אופקית לומר לך שלא חשוב מי הילדה מה שחשוב זה מה היא הילדה, מה היא מייצגת, והוא כועס יותר ויותר….

 חלומות לילה דרך המלך אל הלא מודע, זה הייחוד והערך המוסף שלנו, שם אנו הכי קרובים אצל עצמנו ואצל הרבדים הסמויים ומכוסים של החברה שלנו, מילים מילים הן לא פעם כיסוי. כדאי לחשוב איך מזמינים יותר חלומות במפגשים, וכשאלה לא מגיעים איך מבינים את זה כחלק מהתהליך הלא מודע.

 עמדת הקשבה זה רעיון מבורך אך נראה לי שזה איננו הערך המוסף שלנו.

 לא בטוחה שאצליח להגיע הערב (לפני חודשים נקבעה לי ישיבה ) לכן תרמתי את החלום שלי בדרך זו. בהמשך השבוע מתכננת להגיע כל ערב.

 כתבה: שימי תלמי

 

24 באוגוסט 2011 at 12:12 PM כתיבת תגובה

יום שני שבוע שני – תמצית חוויות מהשדרה החולמת

קשה לחלום בשדרה: לא הצלחתי לזכור ולשחזר חלום למרות שאי-שם בירכתי מוחי הבהבו שרידים של חלום כלשהו. נוכחתי לגלות שאחרים נתקלו בקושי דומה. חלומות ממש היו כמדומני רק שניים. בין הדוברים מן המשתתפים המזדמנים, מה שכונו חלומות היו בעצם משאלות לב. האימפקט החזק ביותר עלי (ונראה שלא רק עלי) היה לדוברת הראשונה, אשה קשת-יום שמאד התרגשה לקבל מיקרופון וקהל מאזינים ובנאום די ממושך הרבתה להודות לנו שאנחנו מקשיבים לתאור חייה הקשים. נזכרתי במכתם של רולאן בארת שקראתי בצהריים, אשר בעקבות קבצנית המבקשת ממנו נדבה בנסיון להרשימו בסיפור של חיים אכזריים, מקונן על דלות הדימויים המשעממת שבקבצנות. הדוברת גמרה ונסתלקה. כך גם האחרים שהגיעו לא בשל קשרים עם חברי אפק – דיברו ואחרי שהות-מה נסתלקו. הבנתי שיצרנו 'עמדת הקשבה' – לפחות לפי ציפיותיהם של המצטרפים האקראיים. עמדת הקשבה שהפכה די מתסכלת משום שאיש מן הדוברים הרי לא קיבל התייחסות אישית למשאלותיו. אם אני מחבר לכך את הדכדוך שהשתלט עלי עוד קודם לכן למראה השדרה הזוהרת כל כך של ת"א – שדרה שלא רק קרויה על שמו של גביר יהודי עשיר אלא גם ממשיכה לייצג את שכבת העושר התל אביבית, המוכתמת כעת באהלים אפורים וסממנים אחרים של שכבות שאינן רגילות לחגוג בשדרה, הרי שאותה דוברת השרתה עלינו משהו מן האמת העמוקה של המחאה הזו – כולנו בישראל עברנו חוויות ילדות קשות, כולנו קשי יום במידה רבה – כמו בחלומה של משתתפת: התינוק מחרבן ואנחנו מנקים ומחליפים וחוזר חלילה; כולנו מרגישים ניכור גובר והולך במדינת הרוטשילדים; כולנו מבקשים אזן קשבת; והסכנה לחזור לגור באהל קיימת גם קיימת כמו שעלה מסיפורו של אחד מחברינו על חבר נעורים, איש מדיה פעלתן שהפך להיות הומלס. והומלס אנחנו הרי עלולים להיות גם מסיבות שאינן כלכליות.

נדמה שהמחאה הזו מצליחה להציף לרגע חוויה של יומיום עגמומי וקשה, ש'בימים כתיקונם', מסתתרת מאחרי חזות מאנית של חגיגה נהנתנית של אייקונים מעולם המדיה, הפיננסים, השלטון – Carpe diem.

ברוטשילד נגלה לי החזיר שמתחת לנזם – יהא זה החזיר שמתגלגל ברפש השוליים או זה המכונה קפיטליסט.

כתב: שמואל ברנשטיין

24 באוגוסט 2011 at 5:30 AM כתיבת תגובה

יום שני שבוע שני

כמה הרהורים ספורדיים ולא בהכרח מחוברים

נכחו עד 18 אנשים – שחלקם באו והלכו במהלך האירוע. הבאים וההולכים היו כולם מבין עוברי האורח.

ככלל – כמעט לאיש לא היה חלום לספר.

החלומות שכן סופרו (מזיכרון):

חלמתי שאני מתחתן – ומיד הבהרה: כי במציאות התייאשתי מלהתחתן.

אני מחתלת תינוק ושוב מחתלת אותו ושוב מחתלת אותו ושוב…

במשך כמעט כל חציו הראשון של המפגש נשלט המיקרופון על ידי עוברי אורח והדגיש עבורי את העובדה ש"אנו" הגרעין הקשה של חברי אפק, באנו עם "כיסים ריקים" (מחלומות).

משתתפת מבין עוברי האורח שקיבלה לידה את המיקרופון בהתרגשות גדולה נשאה נאום ארוך מאוד לאוזני שהתייחס כך או אחרת "להומלסיות" שלה. ההרגשה הייתה של התרגשות מעצם העובדה שניתן לה מיקרופון והדברים נשמעו לאוזני קצת כמו שיח ריק לעיני מצלמות הטלוויזיה לרבות נימוסי איחולי "החלמה לפצועים" (כמטפורה).

להערכתי איש מהמנחים לא הרגיש שהוא רשאי לעצור את הנאום או לבקש חלום.

משתתף אחר דיבר על הפער שבין חלום הנישואין לעובדה שהתייאש מלמצוא כלה.

משתתף מהגדר שסירב לדבר למיקרופון נשא נאום מתלהם ושוב ארוך מאוד לאוזני על הצורך להחיות את המחאה הגוועת.

ההרגשה שלי הפרטית אכן הייתה שהמחאה גוועת ושאמירת הדברים בקול רם תתקע מסמר בארונה. לכן לא אמרתי.

זכרתי שרציתי נורא להביא חלום לאירוע ובלילה התעוררתי במיטתי כשאני שוכב במעין דום מתוח – כמו חייל. (חנה אמרה: כמו גוויה).

המון התערבויות נשמעו באוזני כמו ניסיונות עידוד עצמי: זה חשוב מה שאנחנו עושים פה; "לתת "לה" מיקרופון זה אולי הדבר הכי חשוב שקרה לה", וכן הלאה: שני הרהורים בעניין זה:

אני מאמין מאוד בכוח של היכולת הפוטנציאלית שלנו לומר ללא כחל ושרק מה באמת אוזנינו שומעות, מה באמת מרגישים, מה (לאוזנינו) מספרים החלומות – ולא מה היינו רוצים שירגישו, שיספרו, וכן והלאה.

היה הבדל עצום להרגשתי בין חלומות שסופרו על תקן משאלות בהקיץ (שהמחאה תתמיד, שאתחתן וכן הלאה) לבין הכוח האמיתי והמפתיע של חלומות הלילה (התינוק שמחתלים אותו באופן שנשמע לאוזני סיזיפי) – אניגמתיים ככל שיהיו.

התרשמתי שוב כמה כוח חתרני ובונה גם יחד הוא הרעיון של להקשיב לחלומות ברוטשילד . לתפיסתי אנחנו לא שדרי ספורט של המהפכה שתפקידנו לעודד את הרייטינג שלה – אלא אנשים שמוכנים להישיר מבט אל מה שאנחנו שומעים – לרבות האפשרות שאנחנו שומעים משהו שלא ידענו קודם (ולפעמים גם שכן ידענו קודם).

הגדר האמיתית עוברת "בינינו" לבין "האחר". היא הייתה ונשארה איתנה בינתיים. האמירה "כולנו יפה" (שמה של אותה עוברת אורח שדבריה נטלו את החלק הארי בפגישה) שנאמרה במהלך הפגישה, המחישה לי בבירור שהיא, יפה, לעולם לא הייתה אומרת "כולנו יוסי" (רק לשם ההמחשה). הבעלות הלא מודעת על הזכאות לחלוקת הטאבו המנטאלי היא זו שמונחת ביסוד האמירה הזו.

האין גרופ והאאוט גרופ היו מוחשיים עבורי יותר מאי-פעם – החלוקה אינה מתייחסת כלל לאפק ולא אפק. "אנחנו" אלה שיכולים לארגן מיקרופון אם נרצה. "הם" אלה שמוזמנים לדבר בו. ובאמת הדבר המופלא בעיני היה שאנחנו יושבים שם ברוטשילד על הרצפה, מקשיב ומספר חלומות. זו לפחות עובדה.

סיפור שסיפר עובר אורח שהצטרף: אני עושה גינות במאהלים השונים. זורע זרעים. מאמין שאולי ינבטו. הסיפור ריגש אותי ומילא אותי אופטימיות.

להתראות ברוטשילד 117

כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:28 AM כתיבת תגובה

יום ראשון שבוע שני – סיכום קצר

הסכמתי לכתוב סיכום קצר (תמיד סיכומים הם גם זווית אישית) על שהתרחש במגרש המשחקים בשד' רוטשילד מול בית מס' 117 ([אני מרגישה שזו כבר כתובת והיא מזכירה לי משהו מימים עברו כשלא לכל מקום היתה כתובת מדויקת ובכל זאת, באורח פלא, הדברים מצאו את מקומם).

הסטינג שלנו נשמר, השעה, המיקום וגם המשימה מוגדרת, לא ברור אם ברורה עד הסוף, אך מוגדרת.

הגיעו 17 משתתפים, מתוכם 8 חברי אפק. 14 נשים ו3 גברים. היתה מחצלת, היו נרות וגפרורים והיה מיקרופון מוטען. [בהרגשה שלי אלו הם נכסים חשובים שנמצאים תחת הכותרת "רצף"] היה גם השלט הגדול המושען לכן הציור שמסביר מה אנחנו עושים כאן וכשאנשים מקריים שאלו מה זה פה? הפנינו אותם גם לשלט.

נדמה היה שכל המשתתפים היו אנשי מקצוע מתחום הטיפול אף כי לא את כולם הכרתי.

האווירה – אני מרגישה שחשוב לי לשתף באווירה שהיתה. הדרך מהחניון בהבימה, מחזיקה את כל העזרים הטכניים, מלווה בחברה שתעזור לסחוב, היתה קשה. השדרה היתה מאד "אילמת", המון אהלים מחוסרי אנשים ולטעמי מחוסרי חיים. פה ושם היו צעירים שישבו ודיברו, במקום אחד מישהו ניגן. היתה תחושת ליאות, עייפות, אולי קצת אבלות. לא המון אנשים הסתובבו בשדרה בכלל ומעט נעצרו ליד הגדר של מגרש המשחקים שבתוכה ישבנו. כמעט שלא היתה אינטראקציה בין הפנים והחוץ, מילולית הכוונה. היתה המון אינטראקציה של השפעת האירועים בחוץ על העולמות הפנימיים.

תכני החלומות והאסוציאציות – מישהי חלמה על תינוק שנולד בבית חולים לאישה צעירה והתמונה מתחלפת לגופה חרוכה; עוד מישהי מספרת על לידה, אך היולדת הוא בנה שיולד[ת] תינוק בדמותו כשהיה הוא תינוק; מישהו אומר שסככת הצל הופכת להראות כמו סככת הסוואה.יש שתיקות. יש מועקה. מישהו אומר שאלו הן שתיקות מתקיפות. מישהי חולמת על קב' חברי ילדות שנפגשת כדי לחפש מקום קבורה משותף, "כיף להיקבר בין חברים"; עולה אסוציאציה משירו של שלמה ארצי "לילה לא שקט". משתתפת שהגיעה לראשונה עסוקה בשאלה איפה משתינים פה? יש חיבור בין התמעטות המחאה היום לפי ריח השתן, או יותר נכון לומר לפי ריח האין שתן. למשתתפת אחת הישיבה בקבוצה מזכירה את "מדורת השבט" ואחרת שזה עתה נחתה מלונדון, שם היא גרה בדרך כלל,יש תחושה מיוחדת שקבוצת שיחה כזו יכולה להתנהל רק פה בארץ ולא שם, איפה שהיא מתגוררת. עושים חיבורים בין אירועי סוף השבוע, הקשים, הכואבים, המציאות שחודרת בעוצמה כל כך תוקפנית וההדים שלה גם בקבוצה וגם בתוך אוהלי המחאה. בסופ"ש התנהלה המחאה בשקט מכוון ע"י המארגנים, נתנו כבוד למתים, לאבלים, למציאות הקשה בדרום ובכלל. מישהו אומר שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות.יש דיבור על הבעירה הקטנה במדורה שניתן לכבותה ב"כיבוי פלמ"ח" או ב"כיבוי צופי" (תלוי מאיזה דור אתה), האם "ההר הוליד עכבר"?, מפחיד לחשוב כך .

יש תחושה כללית של דברים לא מובנים, דיאלקטיים, משונים. ה"חוזרת "מלונדון אומרת שכשיש כאן תותחים ישר יש סיקור בכל הרשתות הזרות, על זה, על  המחאה ועל מה שנעשה כאן, אף אחד לא יודע ואין סיקור.

בשיחת סיכום קצרה בין מנחות הקבוצה חשבנו שהיינו שלושה קולות עם צבעים וגוונים שונים שאולי לא מאד הלכו זו אחר זו אך גם לא הפריעו לכל אחת להישאר בצבע המתאים לה,תוך התבוננות אחת בצבע של השניה והשלישית.

בימים טרופים אלו, אני מוצאת שגם זה לא מובן מאליו.

כתבה: טלי רסנר

24 באוגוסט 2011 at 5:24 AM כתיבת תגובה

היערכות לקראת השבוע השני

נדמה לי כי לא אחטא לאמת אם אומר כי השבוע הראשון של פרויקט רוטשילד נסתיים בהרגשה משותפת למרביתנו כי מדובר ביוזמה מרתקת, מפתיעה, שהוציאה את אפק ואת הכלים שפותחו בתנאים ה"מעבדתיים" של טביסטוק ואפק אל הרחוב. המעורבות של הציבור היא יוצאת דופן בעיני ועל אף העובדה שמטריצת החלימה החברתית אינה מתנהלת בתנאים המוגנים המועדפים על פנינו בימים כתיקונם, ואינה מאפשרת מחשבה צלולה דיה –  הנה נדמה כי  עצם ההתנסות באירוע מאפשרת התוודעות לנדבכים עמוקים של התהליך שעוברת תנועת המחאה (לפחות כך חוויתי אני).

אני חושב שלא אחטא לאמת, אם אומר גם, כי אל מפגש סוף-השבוע התגנבו מספר צלילים צורמים הנובעים משאלות בלתי נמנעות של "בעלות על הפרויקט", "קרדיטים" והכרה בערך התרומות הרבות מספור של כל הנוטלים חלק בפרויקט.

אם יותר לי מילה אישית בעניין זה: חשוב לי להבהיר כי אני מכבד, מוקיר ומעריך מעומק לב את ההתגייסות, הנדיבות, היצירתיות, היזמות וההשקעה של חברים רבים כל כך . הניסיון לתת ביטוי לרחשי לב אלה באמצעות הזכרת שמות של חברים פעילים הוליד גם תחושות עלבון וכעס מובנים אצל אלה שלא הוזכרו. צר לי מאוד על כך. למען האמת, האזכורים מעולם לא התכוונו למנות את כל הפעילים, אלא נכתבו במהירות, בספונטאניות, כחלק מרצף אסוציאטיבי ספציפי (למשל קבוצת אלו שדאגו לחלק הפרקטי של ההפקה ביום מסוים.. וכן הלאה). הרשיתי לעצמי חופש זה שלא הייתי מרשה לעצמי לו הייתי מנהל סדנה מסודרת, כיוון שראיתי את הפרויקט הזה כמפעל משותף של כולנו המתנהל תוך כדי תנועה ואינו מסכם עצמו בכל רגע.

נראה לי חשוב מאוד שכך זה ימשך. כלומר במתן רשות לתנועה חופשית ובנכונות לשאת את אי-הדיוקים וההשמטות הבלתי נמנעות לטובת המשך קיום הפעילות.

אני סבור שהדינאמיקה שנוצרה, לרבות התחושה שלהט הנעורים הראשוני נעכר במידת מה ואולי אפילו נתלכלך ב"פוליטיקה" הוא תהליך מקביל לתהליך שעובר תהליך המחאה.

אני מבקש עם זאת להבהיר פעם נוספת לקראת השבוע השני של פעילותנו את הנקודות הבאות שנראות לי חיוניות להמשך קיום הפרויקט (בהנחה שיש מספיק פעילים המעוניינים לקיימו).

1. למען הסר כל ספק – הפרויקט הזה (פרויקט "נפגשים ברוטשילד – מקשיבים לחלומות) שתחילתו מבחינתי בניצוץ שהציתה שימי תלמי והמשכו ביוזמה שגלגלתי באופן שהפתיע אותי עצמי – לא היה יכול להתקיים בלי אפק. המייל הראשוני שלי שנשלח ליו"ר אפק והופץ על ידה ובאמצעות רשת הקשר של אפק לכל חברי אפק. אלמלא התגייסות זו והתגייסות החברים הרבים שנענו לקריאתי לא היה ניתן להוציא את הפרויקט לפועל. בתוך כך קיבלה היוזמה שהתארגנה "מלמטה" – את כל התמיכה והרוח הגבית שניתן היה לצפות לה – הן בהתגייסות, הן בהעמדת רשת התקשורת של אפק לרשות היוזמה והן במימון (המגבר שבלעדיו העסק כולו היה גווע). אף על פי כן אני רואה את הצלחת מימוש הפרויקט בכך שהוא התפתח על אותה "רשת תקשורת " ובאותו "קוד הפעלה" בהם התפתחה תנועת המחאה – דהיינו על בסיס יוזמה שמתגלגלת מלמטה ומפעילה את המערכות הממוסדות ולא להיפך. אני ממליץ בחום להשאיר זאת כך – לפחות לפי שעה! יכול להיות שהעניינים יצטרכו להתמסד בהמשך או להסתיים. בינתיים זו נראית לי הדרך האפקטיבית ביותר לשמור על חיות הפרויקט.

2. לאור זאת – אני מציע גם לשבץ חברים מארגונים נוספים ואנשי מקצוע שאינם משייכים עצמם לארגון כזה או אחר בהקשר הנדון – לקחת חלק בהנחיה. לא כי חסרים מנחים מאפק. נהפוך הוא – אלא כדי לאפשר לעצמנו תהליך מתמשך, לא ריכוזי, ולבחון מה קורה כאשר לכאורה איש אינו מרכז את התהליך – אלא "הרשת מדברת" (ותפצה הכיכר את פיה וישמע דבר המטריקס).

3. בהקשר זה אני מבקש לציין כי הפרויקט הוביל לפתיחת דף פייסבוק לאפק – נראה לי חשוב שהדף הזה יהפוך מרחב דיבור עבורנו.

אני מתכוון להמשיך להשתתף בפעילות בשבוע הבא (אף כי לא אוכל לקחת חלק בכל המפגשים).

כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:14 AM כתיבת תגובה

סיכום מחאתי לשבוע הראשון

מחאתו של מעמד הביניים באפק – סיכום מחאתי לשבוע ראשון, מרתק בשדרה

שבוע חלוצי, סוער ומרגש עבר עלינו בפרויקט רוטשילד. פתאום נולד לנו חלום ללכת אחריו. פתאום נולד לנו מנהיג לשאת עיננו כל בוקר לדברו. פתאום נולד לנו קהל מאזינים. והכל בחדווה, בקול עלצה של נעורים. סחבנו מחצלות, הדלקנו נרות, פתחנו חשבון בפייסבוק. נעורים מאוחרים….

נפל בחלקנו להשתתף באירוע ארגוני אמיתי….מן ריאליטי לא מבוים  ולא מצולם על ידי אף אחד…

אני, אישית, אחרי ימים שלמדתי את מלאכת ההנחיה, בשדרה, מן הטייקונים של אפק, אפילו זכיתי בכבוד להנחות שעת חלומות. הרגשתי מעורבת לגמרי. ארבעה ערבים מתוך החמישה, ביליתי בשדרה.. משאירה מאחורי משפחה פעורת פה..התהליך ריתק אותי.

ואז, הכתה בי חווית האין פנים של הכיכר. ..פתאום , בשרות המשימה הלימודית, לטובת המחאה החברתית, הופיעה רשימת התודות…פניו של המנהיג ברורים ומחודדים… אך פני ההמון דומים. המחצלת אותה מחצלת גם כשהיא יוצאת ממכוניות שונות, והנרות אותם נרות. פתאום לא כל כך חשוב אם קוראים לך אילנה או חגית או סמדר או טלי או מירה או יעל…. לכולם אותה כוונה…לכולם אותה מחצלת…

האם אלו הטייקונים שהחלו, ללא כוונה רעה, לגזול לנו את קופת הגמל?

כן, בעוונותיי, רציתי שיבחינו בי, באופן ייחודי, רציתי שיזכירו את שמי כשהנחתי את הערב, בדיוק כמו שהזכירו את מנחי הערב האחרים. רציתי לקבל פנים משלי, גם אם עמדתי בכיכר… .

כשיש מנהיג, יש כלפי מי למחות

כתבה: יעל שרוני

 

24 באוגוסט 2011 at 5:08 AM כתיבת תגובה

שבוע ראשון: סיכום

בעקבות המפגש התקיים דיון ערני בתימות שעלו השבוע, בתחושות שליוו את המשתתפים בתפקידיהם השונים (כמשתתפים ומנחים) וכן במטרה של האירוע, בהערכת הישגיו וכו'.

לא אוכל לפרט את כל ההערות החשובות שעלו

אציין רק זאת:

ניתן היה לזהות תהליך מקביל בין הדיון בפעילות לבין הדיון המתקיים בקרב פעילי המחאה: כיצד לשמור על הפעילות מפני הזדהמות פוליטית.

הדיון מתנהל על רקע הפיגוע כמו גם על רקע מעשה  כשל בו הייתי מעורב. ממייל שהפיץ את דבר הפעילות בחברה האנליטית, נשמט לצערי השיוך של שלושה חברים שהזכרתי – לאפק.

ברי כי ציון של כל שם שהוא עלול לגרום לתחושות של הדרה בקרב אנשים או ארגונים שלא הוזכרו. ראוי להזכיר כי חברי ארגונים רבים (כגון מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, מכון טריאסט-שריג, עמותת ב"סוד שיח" וכן עוברים ושבים ששיוכם המוסדי והארגוני אינו מוכר לנו – נוטלים חלק בפעילות. העלבון, הכעס ותחושות של כפיות טובה העכירו במידת מה  את האווירה היום, אך לא פגמו להתרשמותי, בנכונות ובמוטיבציה להמשיך את הפעילות בשבוע הבא.

האנלוגיה לתהליכים פוליטיים בקרב פעילי המחאה ברורים.

 עלתה שאלה עד כמה הדיון הפומבי מאפשר חשיבה רצינית באמצעות הכלים שלנו?

עמדתי היא כי לא מדובר רק בנכונות של אנשי מקצוע מיומנים בכלים של טביסטוק ואפק לרדת אל העם אלא בניסיון לחשוף את כלינו בפומבי ולקיים למידה הדדית עם הציבור לגבי האפקטיביות ויעילות השימוש בהם.

ולבסוף הבהרה: ככל שהדברים נוגעים לי אני רואה את הפעילות כפרויקט שתחילתו ביוזמה של  חברי אפק – ולא הממסד הפורמאלי של אפק (שביקש להימנע מהזדהות פוליטית כזו או אחרת). מזווית הראיה שלי ש.היא זו שפנתה אלי ואני נטלתי את 'לפיד היוזמה', ויחד עם גרעין ראשוני של פעילים בחרנו מתחם, הבאנו מחצלת, פנסים, נרות, מגבר וכן הלאה. ברי לחלוטין שהארגון שהיה in my mind הוא אפק. ברי לחלוטין שמבלעדי ההתגייסות של חברי אפק להנחיה ולהפקת האירוע, השבוע הזה לא היה יוצא לדרכו. ברי שהנהלת אפק הממוסדת פעלה בזריזות וביעילות ומתוך היענות נדיבה ונלהבת ליוזמה – הן בפתיחת דף פייסבוק, הן במימון נדיב ומיידי של המגבר והעמדת רשת ההפצה של הדוא"ל לרשות הפעילות. אף על פי כן אני סבור שבאופן אנלוגי לתהליך המחאה היוזמה הזו מונעת מלמטה כלפי מעלה ולא להיפך. אנחנו זנב שמכשכש בכלב. מציע מאוד שחברים נוספים גם מארגונים אחרים ייטלו חלק בהנחיה, בהנחה שהפרויקט ימשיך.

איך סיכמה הילדה המקסימה בת הארבע, הלבושה לבן, שהתיישבה במעגל והקשיבה רוב קשב משך שעה ארוכה: "למה כולם מסתכלים עלי"?

הוצע לה שכולנו היינו רוצים שיראו אותנו.

ולבסוף:

ככל שהדברים נוגעים אלי – אני ממשיך

 כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:06 AM כתיבת תגובה


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפות ל-4 עוקבים

אוגוסט 2011
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031