Archive for 21 באוגוסט 2011

חלומות מיום חמישי

יום הפיגוע הגדול, המשולב, המתגלגל. כל הדרך לשדרה מלווים אותי קולות הפיגוע שהשדרים ברדיו מזרימים.

מנחים י', א"ל, …. וכנראה, אינני זוכרת לגמרי גם א"מ.  הפגישה מתחילה.

י': משתמשים בכאן ועכשיו על מנת להבין את המתרחש ונשזור אחר כך. מתארת סטינג ולו"ז.

ח': בדל חלום מהלילה אבל קצת מביך: אני יושבת בסלון כלות מפואר וכבר עברתי את כל השלבים ואחת הבחורות שואלת אם רוצה שיעשו לי שפם עם חוט, בדרך כלל פרוצדורה בסיסית, אבל היא ניגשת עם סלסלה מפוארת ומתקן מאד אלגנטי. אמרתי שאמרו לי שזה לא טוב והתחיל דיון ארוך האם עם חוט זה יותר טוב.

א': חלומות שקוראים אותם באופן חברתי ולא אישי.

לפני שלשה ימים רצתי בהרי ירושלים כשרודף אחרי אריה דרעי שהופך להיות אלי ישי. אני מחפשת בשטח משהו להתכסות בו ולא מוצאת.

י': ממשיכה בגל המבוכה. אתמול התביישתי לספר חלום זה… התארחנו בסיציליה במסאדה. כסאות עץ מסיבים – 6  במספר, וכסא שביעי. אמרו לנו שזה מיועד לאשה מיוחדת, אמנית שהיא גם מגדת עתידות. התביישתי בשאלה שלי.

ש': אסוציאציה: שלשה חלומות על מבוכה ובושה. יתכן שקשור לכך שהיה פיגוע היום ואנו ממשיכים בשגרה שלנו.

ע: נשים בכיכר, נשים בשדרה, וגם בחלומות שעלו מדברים על נשים. מה מקום הנשים?

אשה לא מוכרת: בצהריים ישנתי. בדרך כלל אני זוכרת את חלומות הצהריים. . בחלומי אני נמצאת במצוקה ומי שמציל אותי הוא הנרי שור.

ע': בחלומי אני בבית אבות ומבקרת אצל דודתי ניצולת שואה, וכשמסתיים הביקור, אינני מוצאת איך לצאת וחושבת: אולי כך.. ואולי כך, ומגיע מירה ואולי אסע אתה, אלא שהיא עונה: אולי אשן אצל אמא שלי, ואני תוהה למה אני לא רוצה לישון אצל דודתי, ועדיין לא מוצאת דרך לצאת משם.

אשה: שתי אסוציאציות: כלה שמתכוננת – אלגנטית – סלסלה אלגנטית-   והחשיפה בעירום מול דרעי ואלי ישי, והתחושה שהולך לאיבוד משהו, וגם העיתונות מלכלכת על האלגנטי, ומי שקורא תיגר זה אריה דרעי ואלי ישי, אובדן כיוון, ואני מקשרת למה שהיה אתמול. יש שואה ואובדן דרך.

ח"מ: נשארתי עם התמונה של אילנה שרצה עירומה, אסוציאציה לחלום ליל קיץ של נשים שבורחות מהשדים, והאסוציאציה השניה היא ט"ו באב: בתולות שיוצאות לשדות והגברים יוצאים לחטוף אותן. משהו אלים סביב הרומנטיקה.

משתתפת: אסוציאציה : אי אפשר להביא את המכוער בלא היפה. המחאה והסופי. וגם אנחנו השתדרגנו. אי אפשר להביא כמות שהוא. מוכרח להיות עטוף, מפואר. זה מתחבר לפיגוע. לא ברור איך תיראה הפגישה עם הפיגוע שקלקל את ההרגשה הטובה מהמחאה.

משתתפת: הכיבוש. גם אני הייתי נעשית טרוריסטית/ רצח רבין. האשה מדברת הרבה ובאופן תיאורטי ומוזמנת להביא חלום.

אסוציאציה: להקים אוהל ניצולי שואה.

א': חלמתי שאני מקבלת את המכונית שלי חזרה מהמוסך ומהטסט, נכנסת למכונית ושמה לב שידית הבלם שוחררה. משהו מוזר במכונית. אני יוצאת ממנה ומקבלת טלפן ומישהי נרגשת שלמדה אתי ולא עמדה בבחינות, רוצה ממני המלצה, ואני אומרת לה שאינני יכולה לכתוב המלצה למישהי שאינני מכירה היום. אני רואה שהמכונית שלי השתנתה. צבעה לבן ורק שני גלגלים – המילטון (?) ואני מצלצלת לאחותי בצ'מפיון מוטורס והיא אומרת שהאוטו לא עבר טסט.

י': חלומות הפתיחה, ארץ קטנה עם שפם ולאריה דרעי יש זקן וגם לאלי ישי יש שפם, משהו מדגיש את טשטוש ההבדלים. היעד אלימות שמגיעה רק מעבר לגבול והתייחסות לחלום השואה.

ע': לא פשוט להיות עם החלומות של עכשיו וכל פעם שקשה בעכשו בורחים לקושי של פעם.

מ': משתפת בהרגשה שלי כרגע. אווירה נעימה. תנועה. ימים יפים אך לא מצליחה להשתחרר מהריח שמורגש באוויר כאן.

גם הקונקרטי (הקרבה לשירותים),  וגם אני מריחה סימבולית, שואה וכו'.

ט': נקי/מלוכלך, יפה/מכוער, נבהלים כל פעם שעולה משהו שלא באג'נדה. כשמישהי הביאה את הכיבוש: לא סקסי, אנחנו בורחים לקורבנות, אבל אנחנו גם במקור המלוכלך והמכוער. יש הרגשה כמו בשכונה בילדות. האם זה אמיתי? כשמישהו מעיז להביא עוד משהו מכוער זה לא מתקבל. הדיון על מה מכוער הוא יחסי. הכיבוש… מה שבטוח זה שהבריח אנשים.

ו': חלום של השבוע הזה. לקחתי מכונית. נסעתי. היו 3 דרכים ולא ידעתי לאן לפנות. הייתי צריכה צפונה ולא מצאתי את הצפון. מישהי אמרה לי תרדי מהאוטו ונלך ברגל וגם היא לא מצאה את הצפון, ובא איש אלגנטי עם אוטו יפה ואומר אני אביא אותך. והולכים והולכים והולכים ואני מפספסת את המקום שלי. הוא עוצר ואני צריכה ללכת הרבה הרבה עד שאמצא את המקום שלי.

י': הסבר אריסטוקרטיה.

חלום חוזר: אני שוחה עם אבא שלי בים. גלים גבוהים ואני כמעט טובעת וצועקת: אבא אבא והוא לא חוזר (הערה שלי, שובית: בדיעבד, זה מוטיב שחזר גם השבוע, הקריאה להורים שיצילו ואין מי), יש עוד מוטיבים שיחזרו בשבוע הבא, עירום, בושה, מבוכה.

ע': מתחברת לחוסר, איום, חוסר כיוון, טביעה.

נכנסים שני גברים דרום אמריקאים, קצת "לצים", ואחד מפר: אני חולם על בחורות שלא הספקתי לאהוב, איזו החמצה, וחוזר לחלום על אשתי שהייתה יפה ומאד חושנית.

ו': כשהולכים לאיבוד אפשר לגעת.

גבר ארגנטינאי: התרוממות רוח, אני חמישים שנה בארץ, עוד לא ראיתי תחושה של ביחד, ויש פה התחלה של דרך.

גבר מבחוץ: זוהי ארץ זבת חלב ודבש ולא צריך מהפכה.

מתחיל ויכוח פוליטי איתו.

ע': היה נעים בצחוקים ובמגע וביחד ואז נבהלים אולי לא באמת ביחד.

הגבר מבחוץ מוזמן ומספר: בחלום שלי היה קרנף וניסה לעשות סרפינג על הגלים ואיבד שליטה והקרנף צחק.

החלום שלי שתבינו, לא יעזור לכם. התארים, חסר לכם דת, שאראה עם ישראל חזק ואור לגויים.

נסיון לסיים ולעשות ריוויו, איש אומר: סיוט. כי מציון תצא תורה בשלום ולא חרב.

י': החלום על הקרנף המקסים, חשבתי על הקרנפים של יונסקו, ועל ההתקרנפות שלנו

היום היה מאבק בין שני נושאים, חלומות מצד אחד ולחץ חזק לשאת דרשות חינוכיות. קשה לתת לחלומות להישמע.

ע': אסוציאציה לאנגליה ששם רגילים להתווכח.

 בבוקר, רציתי לזכור וקמתי בבוקר עם תחושת מאבק בהדחקה והחוויה מתבהרת לי.

י': קרנף שעושה סרפינג זה באמת כמו לספר חלומות בשד' רוטשילד. הייתי כאן לפני יומיים ואף אחד מבחוץ לא נכנס חוץ מילד אוטיסט. האם רק אוטיסטים יכולים לחדור (או לחבור?) אלינו?

אשה: לפי היהדות רק המשיח והעתיק…. לא ברור.

משתתפת מתייחסת לשבריר חלום שהנרי נכנס אליו כמייצג את השואה.

 רשמה: שובית מלמד

 

21 באוגוסט 2011 at 12:43 PM כתיבת תגובה

18 באוגוסט 2011 – מפגש חמישי

לפני שעה קלה הסתיים המפגש החמישי של מפגש ההקשבה לחלומות. מפגש סוף-השבוע הראשון נחתם בסשן פומבי של דיון שקיימו מנחי השבוע ומשתתפים סביב השאלה "מה נהיה לנו פה?" מה ניתן ללמוד– אם בכלל – מרצפי החלומות?

סישן החלימה היה סואן עם תנודות במצבי הרוח. שוב היו כשלושים (באומד) משתתפים כעשרים וחמישה מהם נכנסו פנימה אחרים נותרו בחוץ כשחלקם מגיבים בערנות לחלומות ולשיחה. גם בסישן הרוויו נטל חלק מספר מצומצם של עוברי אורח וכ – 10 ממנחי השבוע.

איני מסוגל לתת דיווח שיטתי של התימות שעלו (בין היתר כי דעתי מוסחת בקביעות לסוגיות של מסגרת וגבולות).

מספר נושאים נראו כתימות עקביות למדי:

הכלות, הלבנות, הטהורות, המתלכלכות כמו כלת המחאה הנחשבת יפה כל עוד אינה "מתלכלכת" בפוליטיקה. עובר אורח שהצטרף אמר על כך: סליחה – אבל איני מסכים עם הגברת. חשוב שהמלוכלך יתגלה כך שנוכל להכיר אותו, להכיר בו ולעשות איתו משהו.

הפוליטיזציה כזיהום החלימה הופיעה שוב שוב בעקשנות ראויה לציון.

היא חלחלה גם אל תוך הדיון המסכם סביב השאלה עד כמה מדובר בפעילות של אפק או של חברים מאפק (מה שמשאיר את המוסדות הפורמאליים של אפק ברקע).

הקושי להחזיק רצף חלימה. שוב ושוב התערבבו בשיחה אסוציאציות ואג'נדות פוליטיות. הדבר בלט במיוחד על רקע המציאות הקשה של  הפיגוע שכמו העירה את החולמים משנתם אל תוך התרחשות טראומטית.

ההיפוך האירוני של מציאות וחלום: אישה שהצטרפה נזכרה ברצח רבין ונשאה נאום משיחי הזוי על רדיפת ישו שכמו רבין ניסה להשכין שלום ונרדף ונרצח… וכן הלאה. האירוניה של המצב הייתה לטעמי בכך שסיפור הכרוניקה המוכרת והטריוויאלית של הכיבוש ( לא היה פרט אחד בדבריה שלא היה מעוגן בכרוניקה העיתונאית של אותם ימים לרבות פירוט חזון השלום של רבין) קבלה נופך של נאום משיחי- נוצרי הזוי.

הערות פוליטיות משמאל המפה "גרשו" באופן מיידי כמה מן המשתתפים שנקבצו מן הרחוב ועזבו.

נטייה בלתי ניתנת לריסון  של "אנחנוניזציה" עקשנית. משפטים המתחילים ב"אנחנו"  (כביכול מתוך הנחה מוטעית בעליל ש"אנחנו" הזה הוא בעל זהות המוכרת לכולם), הפניה השמית של חברי קבוצת "האין" בדברם אחד עם השני, הדירה כל מי ששמו אינו מוכר לרוב הנוכחים. כך גם ההנחה שניתן לדבר על אפק בשדרה בלי להבהיר למי שאינו אפק מהו אפק, הניסיון של משתתפת מ"בסוד שיח" לדווח על פעילות של הארגון – כל אלו היו דוגמאות ברורות לתחושות כעס, עלבון והדרה שהולידו צורך להגן על "ארגון הבית" ותחושות של כפויות טובה לאותם חברים שתרמו תרומה קריטית להתקיימות המפגשים ולא הוזכרו או זכו להכרה על תרומתם בכתב או בעל פה.

חלום מקסים על קרנף המשתכשך להנאתו במי חוף תל-אביב הרדודים הוליד אסוציאציה על ההנאה מן ההתקרנפות שפקדה את החברה הישראלית עד לפרוץ המחאה.

דרשה מטיפנית ניתנה שוב על ידי אותו משתתף לבוש כחרדי שהגיע גם אתמול.

מצב הרוח התנדנד בין תחושה שיש לעודד את הפעילות לבין תחושות של תסכול ודיכאון.

כתב: יוסי טריאסט

21 באוגוסט 2011 at 12:24 PM כתיבת תגובה

17 באוגוסט 2011 – מפגש רביעי

Last night I was at the OFEK street event in Rothschild Boulevard. I want to express a special thanks to Yossy who invited me to co-facilitate the social dreaming matrix and for leading this project.

 Why did I go as an International member of OFEK? What was it for me? I went because I wanted to understand more what is happening in Israel today and how one can use our psycho-dynamic systemic tools in a different way on the street in the public. I think that it is a fantastic idea and one of the most innovative I came across in the last years in our field. In Italy we an enormous amount of problems at present, can I import something?

I am very happy that I joined the evening and I think that the tent movement is a fundamental start and opening. My experience was of an agorà where different voices can be heard, it is a political space, in a way it is back to the essence of democracy from the ancient Greek times.

When I went there and walked around for an hour before the OFEK meeting, I started having more reservations than when I had read of it in the newspapers and heard from people.. For me, the question is always where are the Palestinians in all this. In a way it felt a collective split and the discontent and frustration is projected all on the economic issues which are real and poignant, but cannot be tackled if not in the overall context of Israel today. But it is a point of view, a European one probably. What I think is important that for the first time after many years there is a space for different voices in Israel and where people want, can express their discontent and opinions. I am also slightly suspicious about the festive and happy atmosphere, where is the aggression? Is there enough powerful aggression to impact the government and bring forward change?

The OFEK social dreaming street event was great, there were a lot of people. Although I did not understand a word of what was said, differently from the OFEK retreats I attended, I did not want translation it would ruin the atmosphere. I felt deeply connected and accepted, I felt deeply a member of OFEK. My facilitator role was very difficult to take up, I could not understand what people were saying, so I limited to be careful to boundaries, time, etc and left the Israeli colleagues take the main stage. I do not think there was any other solution.  Beyond my expectations I managed to take the microphone and to express the difficulty of not understanding and the good feeling of being there. A main issue for me was how can you follow another country's dream or a political change process?

Another issue which impressed me was that many people spoke on the boundary, on the fence, they did not manage to come in or into the center. It opened for me a method question, should we ask people to talk only from the center or talking from the fence is fine? It is not a GR conference, we are exploring new boundaries and methods? The colleagues with whom I spoke after where sure that it is fine to talk also on the fence, I do not buy it 100%, but I need to think it over more.

Thank you all for allowing me to participate in this new and very special event.

Written by: Louisa Diana Brunner

21 באוגוסט 2011 at 12:22 PM כתיבת תגובה

17 באוגוסט 2011 – מפגש רביעי

למפגש הנוכחי הגעתי באיחור ושמחתי לראות התקהלות של אנשים סביב מתחם העבודה במגרש המשחקים (ברוטשילד מול בית 117 – אם צריך תזכורת).

מערכת ההגברה עושה פלאים בגיוס עוברי אורח – כך גם מספר שלטים שנתלו באופן קבוע בשדרה. המפגש הזה יותר מכל קודמיו נשא אופי של הפנינג. מספר המשתתפים נע בין 20 ל 30 כאשר כעשרים איש (באומד) מצטופפים סביב המתחם, מקשיבים משך דקות ארוכות, לא נכנסים אבל מקבלים מיקרופון ומעירים הערות מן הגדר.

תפקיד הגדר בתודעה הישראלית הוא כנראה אחד הנושאים המתנגנים בדרך זו.

את המפגש הנחו מירה ארליך, לואיזה ברונר, מיכל גרנות. 

בגלל האיחור בהגעה לא הצלחתי לקלוט את כל החלומות שהובאו. מטבע הדברים קשה לשמור על גבולות המשימה וחלומות מתערבבים יחד עם אסוציאציות ויחד עם מחשבות רפלקטיביות והערות פוליטיות על המצב ועל המפגש.

 לטעמי זה מצוין – גם אם נראה לי חשוב להיצמד לתוכנית המקורית ולהזמין חלומות בשלושת רבעי השעה הראשונות של המפגש. רעיון השיתוך בחלומות מקבל להתרשמותי נופך פוליטי-חתרני ועוצמתי במפתיע מעצם התקיימותו במרחב הפומבי של השדרה.

הפעם – כך הבנתי – גם "הותקפה" הפעילות על ידי עובר אורח שטען שאנו סהרוריים. אדם אחר, מזוקן, חובש כיפה, נכנס פנימה למעגל ונשא דרשה חינוכית שעה ארוכה, בעמידה. נאומו התמקד בעיקר ב"צריכים"; צריך כך וצריך כך וצריך כך… קטעתי אותו בהערה מהקהל. טענתי שצריכים יש לנו מספיק. ביקשתי לדעת אם חלם חלום ומדוע הוא מטיף ואינו מוכן להקשיב. הוא פטר אותי ב"מקשיב מקשיב" והמשיך בנאומו.

ככלל האווירה הייתה להתרשמותי חופשית יותר ואפשרה לבטא גם ביקורת וויכוח.

למשל: אינטרפרטציה ביקורתית (אך לא עוינת) מהגדר הגיבה לחלום על לפ-טופ: "תפסיקו לחלום על לפטופים אז תוכלו לשוב ולהיות מעורבים במה שחשוב באמת, במה שמפעיל את רוטשילד".

תימות כואבות של "חיים ללא חלום" עלו בשלב מסוים של הפגישה. הן התחושה שהציונות איבדה את יכולת החלימה שלה והן ההרגשה שחלק מאיתנו נולדנו לפליטים, שמה שהביא אותם ארצה אינו חלום שביקשו להגשים אלא חלום בלהות שממנו ניסו להתעורר, הולידו תגובות רגשיות הן בתוך הקבוצה והן בקרב ה"עומדים על הגדר". (מן הגדר גם נתרמו הערות חמות על חשיבות הפעילות המתקיימת וכך לפי עדותה של מירה גם מעוברים ושבים לאחר הפעילות).

באופן מוזר עלה קול משותף של קבוצת מתגייסי 69-70 שהשתחררו הישר אל תוך מלחמת יום כיפור. התאריך הזה חזר ועלה כאילו באופן מקרי בתגובות המשתתפים.

הפגישה הסתיימה ברוויו בן רבע שעה שנחתם על ידי מירה בשיר הייקו שנושאו הוסב לרוטשילד.

כתב: יוסי טריאסט

21 באוגוסט 2011 at 12:19 PM כתיבת תגובה

16 באוגוסט 2011: חולמים בצבעים – יום שלישי פעמיים כי טוב

איש בחולצה אדומה, במבטא צרפתי, יושב על סוס נדנדה קפיצי ירוק ופותח את השעה-

"חלמתי שאני רואה כוכבים מנצנצים…הבטתי למטה ורואה: כל ארץ אמריקה מוארת יפה."

אחר כך, לא יודע איפה הייתי ופתאום אני רואה שלוש חיות מפחידות, מנסות להתנפל עלי…אחת אני יכול , אבל שלוש…רצתי על הגדר וככה התחמקתי מהם."

מ' מאפק- " חלמתי חלום מוזר. לא הבנתי איך הגעתי לתקופה. חלמתי שחזרנו לגור בארה"ב, בבולטימור, היו שם המון ישראלים.הבן הקטן שלי, שהשתחרר מהצבא לפני שבוע.. מגוייס עכשיו לצבא ארה"ב. זה צבא הרבה יותר אכזרי…לא בקונטקסט של אפגניסטן…משהו כמו רוסיה.

אנחנו צריכים לחזור לארץ והוא נשאר בצבא..אנחנו משאירים אותו שם"

האיש בחולצה האדומה , ספק אומר ספק שואל:

יש קשר בין החלומות.

ש' המנחה- חלמתי  שאני עומדת בראש ההר , מצעד של כלות יורדות ממנו. אני מתלהבת ויורדת אחריהם, משהו שואל: מי הזמין אותך לפה. המון אנשים ושלטים גדולים, לא מרגישה שייכת.

האיש באדום: איך ידעת שהם כלות?

ש' – הם לבשו לבן.

נכנס לגינה איש  – עם חולצה כתומה תיק אדום-

ד' מאפק – מנחה:  שמעתי ארה"ב בשני חלומות. ההרגשה שלי שיש משהו יותר גדול ממני . משהו שאני משועבד לו.

האיש הכתום אומר:

חלום או חזון? חלום ממש מהלילה.?. בשני הבקרים האחרונים לא היו לי כל כך…ללכת עוד אחורה?

טוב אספר לכם: התעוררתי לפני שבוע שבועיים עם חלום שאני בא לבקר את אמי( שנפטרה לפני שנה) וכדי לבקר אותה אני צריך לעבור בברכת מים גדולה ואז התעוררתי."

בחור צעיר עם חולצה שחורה ותלתלים נכנס למתחם.

הרעש גובר כל כך, בסמוך ,מצד אחד נדב אייל, עיתונאי, פותח בהרצאה בקול מוגבר היטב.

מן הצד השני, תזמורת מנגנת בעוצמה.

ש' קוראת בחוזקה, מתוך מערכת ההגברה החדשה, הכל-כך סימפטית, של אפק-

אני נזכרת במרטין לותר קינג:

I have a dream

האיש הכתום אומר-

היה לי חלום מוזר, נמסר לידי נשק, ואני יורה באנשים מארה"ב

ד' מאפק: אני תקוע בעניין ארה"ב. שואלים אותי אם הייתי בוודסטוק. והאסוציאציה שלי לחלומות האלה שאני נמצא בשנות השישים עם אנרגיה של התקופה.

חברת אפק נכנסת למתחם והאיש הכתום אומר לה:

מספרים פה חלומות.

ןהאיש האדום מוסיף:

זהו שלושה חלומות ..אנשים לא חולמים…

אדם מבוגר, נכנס מציג עצמו כערבי מהצפון, מבקש תרומה..עזרה

אנשים מציעים לו לחלום אתנו

והוא אומר: מי שחולה לא חולם….והולך.

ס' מאפק מנחה: הגבולות נפרצים מכל הכיוונים.

י' –  מחזיר אותנו לארה"ב וודסטוק, פונה אל הבחור הצעיר המתולתל, סתור השער ויפה תואר:

חזרת מחו"ל היום.

כן עונה הבחור נחתי לפני שעה וחצי. פתאום הרגשתי משהו לגבי הארץ הזאת. משהו שלא

הרגשתי קודם. אם אני גר איפשהו, זה בברלין.הייתי אנטי ישראל. פתאום הכל נראה לי לא סופי…לא סופני. אני מדבר על תקווה… נקודת אור.

מחשיך,

ס' מדליקה נרות.

ש' בשמלה שחורה:

אני מרגישה שהדור שלכם משתבח. פוטנציאל תקווה ואמונה זה הכח החזק שלכם.

האיש הכתום עוזב.

קול ההרצאה המתחרה מתחזק, מדברים שם על " המטריקס הוא אשליה של חופש כלכלי"…

אחד המנחים אומר משהו על הקושי להגיע אל הזקנים- הברכה מפריעה…קשה להגיע גם אל הכלות…

נכנסת אישה למתחם-

חיפשתי אתכם…. סוף סוף מצאתי. אין לי כרגע חלום.באתי לחפש ולא ראיתי.

י' מאפק- כל כך נעים לדעת שמישהו מחפש אותנו….ושמח כשמוצא.

משהי מאפק מעירה- חשבתי האם יהיה טוב עם מגפון… הוא מציל אותנו

האישה החדשה מספרת:

אני מחפשת חלומות, אולי התהליך שלי כאן  בשדרה יהיה למצוא את החלומות שלי.

ד' המנחה-

האסוציאציה שלי עם הרמקול, מזכירה חוויה כשאתה צועק בחלום ולא מקשיבים לך. מרגיש שהאווירה כאן נותנת רמקול בקריאה לעבר הממשלה.

הנער המתולתל ששב מחו"ל אומר:

הייתי לא בטוח לגבי הנגינה שלי.כשאני מנגן עם מגבר קל לי יותר. הווליום מחפר על הטעויות..אנשים מעדיפים לשמוע רעש יותר מאשר דיוק.

אדם חובש כיפה נכנס למתחם.

ס' המנחה-כשהדלקתי את הנרות נזכרתי ברצח רבין…אולי חסר לנו אבא.

מישהי מעירה שמרגש אותה שלמרות הרעש הנוראי בכל זאת יש כאן קבוצה של אנשים שמקשיבה

אחד לשני.

הבחור מחו"ל אומר- שם אם מישהו לא רוצה צבא, לא תואר שלא נותן כלום… זה מקובל. לא מפריע ללמוד בגיל 30 פלוס, ולגור אם שותפים בגיל 40. פתאום אני חושב שגם כאן זה אפשרי.

ש' מוסיפה שהחלום עם הכלות מתחיל בכך שהיא מגלה ששתי החצאיות האהובות עליה, הוורודה והחאקי, מוכתמות בכתמים. כתמים שקשה למצוא….

משהו אומר שאנחנו אולי מנסים לברוח ממה שמכתים אותנו- חוסר הצדק. המחאה הלבנה.

י' מדגיש שנושא הצבעים חוזר על עצמו. מזכיר את תחילת המפגש של יום ראשון. הפרפר הלבן והפרפרים הצבעוניים.

משהי מעירה על הצבעים של החולצות בקבוצה…. על הרגשות הצבעוניים שפורצים בשדרה

ואולי על תחושה שהדשא של השכן לא ממש ירוק יותר.

מישהי מציעה שאולי עכשיו, אחרי 15 שנה, מתחילים להתאושש מרצח רבין.

מתעוררת שוב תקווה.

משהי נזכרת בשיר שאבא לימד אותה-

Then you will be a man

ועל להיות מנצ'…

כתבה: יעל שרוני

21 באוגוסט 2011 at 12:16 PM כתיבת תגובה

מפגש שלישי 16 באוגוסט 2011

המפגש  החל עם נוכחות דלה במיוחד של חברי אפק. למעשה בנקודת ההתחלה היינו חמישה – 3 מאיתנו מנחים.

בדיעבד התפתח המפגש להפנינג של  ממש שעירב את העוברים ושבים יותר מאי פעם וברגעי השיא שלו מנה כ-25 משתתפים בקירוב – רובם לא אנשי אפק וחלקם "זרים" ממש.

השינוי הדרמטי ביותר בסטינג הייתה העובדה שהפעם התנהל המפגש עם מכשיר הגברה (שנקנה על ידי במימון אפק) ושינה את חוקי המשחק מן הקצה אל הקצה. הצירוף של מכשיר הגברה נייד ויכולתו המוכחת של דני לפנות באופן בלתי אמצעי אל עוברים ושבים בזו הלשון בערך: "ישנת הלילה? אז בוא לספר לנו מה חלמת  – היום בשבע וחצי מול רוטשילד 117 " – הביאה לפתחנו מספר גדול יותר מאי-פעם של אנשים שחלקם נכנסו פנימה, ישבו ושיתפו בחלומות ובדיון ערני שהתפתח.

למען ההבהרה – העובדה שהמתחם היה מוקף מערכות כריזה של אירועים מקבילים לא היה מאפשר באופן פיסי את קיום השיחה הפעם – אלמלא מערכת ההגברה. החלומות, האסוציאציות והמחשבות נשמעו ברור גם על ידי העוברים ושבים .

לעניין המפגש. היה קשה להחזיק את גבולות המשימה. חלומות התערבבו באסוציאציות ובמחשבות על המתרחש בחברה הישראלית בעת הזאת. חלום על שמים זרועי כוכבים ומשוט מעל ארצות הברית הוליד אסוציאציה לוודסטוק שהולידה תגובה (מרגשת לטעמי) של משתתף צעיר (למען השקיפות: בני, גיטריסט של להקת הרוק טי.וי. בודהאס) שהגיע לאירוע ישירות משדה התעופה לאחר שהות ארוכה בחו"ל. הוא תיאר את השמחה וההתרגשות שלו למראה המתרחש ובין היתר אמר: משהו במה שקורה עכשיו אפשר לי לחזור.

שני חלומות על כלות – פתחו דיון מעניין על הלבן – מוטיב חוזר – כצבע של טוהר אל מול טענה כי לבן מדי וטהור מדי אינם משאירים מקום להתבוננות במה שאינו טהור ואינו לבן. השיחה הזו התגלגלה לדיון סוער למדי על "הפוליטי המלוכלך". האמירה: האירוע הזה אינו פוליטי – הביא התערבות נרגשת של משתתפת שטענה שהכל פוליטי וחשוב שיהיה פוליטי. השיחה חזרה לנושא הכוח הפוליטי של החלום והעובדה שקול החולמים זכה היום להגברה ויכול להישמע.

תימה של התגברות על מכשולים, מכשולי מים ומכשולים אחרים עלתה אף היא. אני מייחס אותה למתח שהיה קיים בפגישה בין היכולת להעלות חלומות לבין דיונים כמו חינוכיים שהמטען הנושא שלהם הוא" מה צריך להיות: בניגוד לחלום שפשוט מספר "מה יש".

העובדה שהמפגש התנהל הפעם לאור נרות (תודה לסמדר) יצר אוירה רומנטית משהו (טו באב נושף בעורף) ומאידך גיסא העלה אסוציאציות מידיות על רצח רבין.

לסיכום: זה היה המפגש הכי אינטראקטיבי עם הסביבה עד כה. תרומת משתתפים שאינם "מקושרים" או חברי אפק הייתה מרכזית ומשמעותית. הדור הצעיר (לפחות להתרשמותי ) היה דומיננטי בתרומות שתרם.

כתב: יוסי טריאסט

21 באוגוסט 2011 at 12:12 PM כתיבת תגובה

אחרי ה-15 באוגוסט 2011

כה יפה כתבת אילנה

ואני, היום, נשארתי בשדרה אחרי המפגש השלישי שלנו נרגשת ומלאת אנרגיה, לא יכולתי לעזוב וראיתי וראיתי וראיתי: אנשים רצים בטור; ועל יד המקום "שלנו" מקרינים סרט על מאבק ועד העובדים של רכבת ישראל (בדרך להפרטה), וניכר שהצופים מתעניינים במאבק הזה, שכשהתרחש לפני חודש חודשיים, חלף תוך יום ופינה מקומו לדרמה אחרת, אולי בין עשירים לעניים, או אולי בעניין מה ביבי אמר על מה;  ופגשתי חברים, והיה כל כך נעים בשדרה עד שבסוף התעייפתי ולקחתי תל-אופן עד האוטו שלי ונסעתי הביתה.

חלק מהאסוציאציות היום חזרו שוב על התימה של מה המקום שלנו, הלא-ילדים. נדמה לי שלי ולנו יש מקום שבו המיומנות שלנו נובעת בכיוון טוב. בשקט (תודה ליוסי על הרמקול), בין הופעות רוק לסרטים והרצאות וילדים שנכנסים עם הוריהם, הפינה שלנו מתפתחת יפה ומאירה (תודה לאילנה על הלדים. תודה לסמדר על הנרות) דברים מזווית הלב והלא מודע. תודה לכל אלו שמגיעים ולכל אלו שיגיעו. לילה טוב.

נכתב על ידי שובית מלמד.

21 באוגוסט 2011 at 12:09 PM כתיבת תגובה

15 אוגוסט 2011: יומני היקר

יומני היקר….

זמן רב חלף מאז שהתכתבתי איתך….כבר לא מייצרים מחברות כאלה…כבר לא עוטפים דפים בשאריות נייר שפעם עטפו בו מדפים……אין דברים כאלה….כמו שהילדים אומרים….. 

ההורים שלי נולדו במצרים……זו המחשבה שחולפת בראשי מיד כשאני עושה את צעדי הראשונים בשדרה בדרכי חזרה מהמפגש השני של אוהל החולמים… אני חוזרת לחשוב על החלומות ועל האסוציאציות שסופרו היום במפגש…ויצרו תמות  כמו:  געגועים לטעם של פעם…למחוזות הילדות….לפירוש התמים שנתנו לדברים ושמשעשע אותנו היום….ועוד תמות על  מה שחסר ומה שמשתבש…אור וחושך….דברים שלא מצליחים להיאמר….דברים שנבלעים…..ומישהו שצריך לבוא מבחוץ…..

אנחנו יושבים במגרש המשחקים…קצת התבלבלנו בהתחלה כשעמדנו ליד מגרש המשחקים עם זוג הנדנדות במקום זה עם מתקני הקפיצים…….הצבנו את השלט שמספר שאנחנו אוהל של חולמים…מיקמנו אותו בזווית קצת אחרת מאתמול…. ישבנו קרוב מנסים ליצור משהו אחר ממעגל…משהו פתוח….היינו אלה שאינם מכירים… אלה שמכירים ממקומות שונים ואלה שמכירים מחברותם ב'אפק'…  הדלקנו תאורת חירום ….שיהיה לנו אור…..שנראה….שיראו אותנו…..האור היה לבן… כמו אור של נורת ניאון, אבל זה לא היה ניאון אלא לדים….אל תשאל אותי מה זה ….אני רק יודעת שזה חסכוני ונקי לסביבה……בכל אופן בהתחלת המפגש כיוונו את האור פנימה ….הסתנוורנו……אז הפננו אותו החוצה…..מישהו אמר שזה אור לגויים…. מידי פעם נכנס פנימה הבזק של אור לבן…..לרגע שוב הסתנוורנו….צילמו אותנו…..

..קרו עוד דברים שבאו מן החוץ פנימה……היו אלה העוברים ושבים….עצרו..הקשיבו….נדמה לי שפה ושם…נכנסו ויצאו…..היו ילדים שנכנסו לתוך מגרש המשחקים…..ילד שהקים את אחד מאיתנו שישב על אחד המשחקים….התיישב על הסוס..אולי לא סוס אולי בעל חיים אחר…בכל אופן הילד שיחק….דהר בהתלהבות כשהוא מלווה את הדהירה בקולות…..והיו עוד בעלי חיים באוהל של חולמים שהופיעו בחלומות ובאסוציאציות… לפעמים חיים ולפעמים כמזון…היו חתול  ונמר וחתול שנראה כמו נמר וחסידה ודג וכלב ותרנגול….וטונה ופסטרמה…..מישהו אמר שבאוהל הפסיכולוגים נדמה לי….נכתב שפוסט טראומה זה לא פסטרמה….

…והיו עוד מוצרי מזון…..שבאו מבפנים ומבחוץ…. מבפנים: פסטה ומנגו ואבא שהתחיל לבשל משהו והפסיק כי היו חסרים לו מרק עוף ופלפל שחור…..ומבחוץ……מישהי ביקשה אם אפשר רגע להפריע לנו כי רצתה לספר לנו שהיום אחר הצהריים חיפשו אותנו…מישהו הכין בשבילנו עוגה ורצה לתת לנו אותה…להגיד תודה….אבל לא היינו פה….אז היא חילקה את העוגה בין דיירי השדרה……ומישהו מאיתנו התפלא ואולי גם התפעל ושאל…:"….עוגה בשבילנו….?"…..והיא אמרה שכן….שהם רצו לומר תודה לבעלי המוגבלויות…..

יומני היקר….

כל כך הרבה דברים קרו שם…..וממה שקרה היה לפעמים כל כך הרבה…..כל כך הרבה נזכרנו….כל כך הרבה צחקנו…..כל כך הרבה….. ובכל זאת לקראת סיום כשהתבוננו חזרנו לדבר על מה שלא היה…ומה שלא קרה…ומה שהיה מעט מידי…ומה שחסר……ואני חזרתי לחשוב על אור וחושך…..על חלומות שסיפרו על דברים שמתרחשים בחצר הקדמית…..שחלקה מואר וחלקה חשוך….וחשבתי שמרגיע אותי לדעת שמה שקורה, קורה בחצר הקדמית ולא בחצר האחורית….בכל מיני מקומות בעולם…..וחשבתי שהמהפכה שמתרחשת בחצר הקדמית של ארצות אחרות יש בה  גם חלקים חשוכים, כואבים ועצובים……שיורים…ואנשים נהרגים…..מישהו סיפר אתמול שכילד אבא שלו הסביר לו שהבית בו גדל נבנה בשיטת התותח…. וששנים הוא חשב שהיה תותח שעמד באיזה מקום שהוא וירה את הבית שבו הוא גדל….. ולרגע יכולנו להשתעשע ברעיון על תותח שיורה בתים….על תותח שבמקום להרוס הוא בונה…..ועכשיו נזכרתי שבתחילת המפגש מישהו נעצר על ידנו…לא רצה להצטרף… ומבחוץ אמר שככה זה לא ילך שלא יקרה פה שום דבר אם לא נתחיל לעשות את מה שעושים במקומות אחרים בעולם……הייתי מעדיפה לסיים את הפיסקה הזו עם הרעיון על תותח שיורה בתים…..

יומני היקר….

בדרכי חזרה מהמפגש היום רציתי לספר לך שיש פה גם דור של אלה שנולדו בארצות שעכשיו מתחוללת שם מהפכה….שיש בה גם הרס שקורה במחוזות ילדותם…..בארץ הולדתם….במקומות שיש להם טעם של פעם….והחצר הקדמית שלהם בחלקה מוארת כי בארץ שלהם, בארץ שהם חיים בה היום המהפכה נראית אחרת…. אולי אור לגויים….אבל בחלקה החצר הקדמית שלהם חשוכה, מפחידה ועצובה….. כנראה שבמובנים מסוימים הם כבר לא ממש יוכלו לטעום טעם של פעם……. כי חסרים להם פלפל שחור ומרק עוף…..התבלינים שנותנים את הטעם………. ההורים שלי נולדו במצרים…..

 שלך מאז וכתמיד

אילנה

נכתב על ידי אילנה מישאל

21 באוגוסט 2011 at 12:05 PM כתיבת תגובה


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפות ל-4 עוקבים

אוגוסט 2011
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031