Archive for אוגוסט, 2011

יום ראשון, שבוע שלישי בשדרה: ההיית או חלמתי חלום

נפגשנו, מירה ואני (יעל), במפלס העליון של חניון התרבות….העסק נהיה כבד, יש ציוד רב, מתקן לשלט, שלט, מיקרופון, מנורה, נרות, את המחצלת התנדבה חגית להביא.

בתחילת השדרה עוצר אותנו איש מיושבי המאהל… הוא מתפעל מן המיקרופון… שואל איפה קנינו וכמה זה עלה. על הספסל, בשדרה, ליד בית 117, מחכה לנו עדה מאיר, המנחה השלישית. היא הגיעה עם תגבורת: בעלה, וקרובת משפחה מן הצפון. אנו מנסים לפרסם את האירוע, העוברים והשבים אפילו לא עוצרים, נדמה שהם עוברים בדרכם לעניינים אחרים, ואנחנו קצת מטרידים אותם. ריח השתן מגיע במשב רוח של סוף אוגוסט. מצטרפות עוד שתי נשים. שתיהן הגיעו במיוחד.

לרגע נראה כי אפילו מניין לא התכנס היום. לפתע, כמו להציל את העניין, עוצרים שתי נשים וילד, כבן ארבע. אדם קוראים לו. הם שואלים מה מעשינו, אנחנו  מסבירים שאנחנו מקשיבים לחלומות בשדרה. אדם לא זקוק להרבה הסברים, הוא נכנס ,עם שתי הנשים, אחת מהן אימו, ומחכה לשעת הפתיחה על מנת לשתף אותנו בחלומות שחלם. אדם לא גר בתל אביב, הוא הגיע ממושב חניאל, שבעמק חפר. הוא אוחז במיקרופון והנה חלומו הראשון:

"החלום הזה הוא קצת רע וקצת טוב, הוא היה ממש קצר…מתחיל בטיול קטן, בהמשך אני לא מבין איפה אני נמצא. בתוך עולם של מפלצות. ולא כולם טובות. חלקן רעות.. חלקן טובות. הייתה שם מפלצת רעה שיכולה הכל,..הייתה לי חרב ופשוט חתכתי לה את הצוואר. ואז התעוררתי, וראיתי מפלצת אמיתית שרצתה להשתין לי במיטה. אז הלכתי למיטה של ההורים."

האישה הנוספת מספרת:

"לפני יומיים חלמתי שאני בישוב עתיק, בסגנון שרונה, אלוני אבא, ישוב טמפלרי. חברה שלי, אסנת, ואני, מוזמנות לאירוע עם אנשים שלא הכרנו, בבית עתיק ומוזנח. אנחנו מרגישים נוח עם האנשים הזרים האלה. בעלי הבית הם אבא ובן. רואים על הבית ששנים לא גרה שם אישה. הם מראים לנו את הסוסים והכלבים, ואנחנו מרגישות מאוד בנוח." 

יעל: הבית הישן, שאינו מאויש בנשים מעורר בי אסוציאציה של המהלך הבא של המחאה, בו משתלטים על בתים נטושים בתל אביב.

לאימא של אדם יש אסוציאציה על המפלצת שרוצה להשתין על המיטה ועל כל הבית: זה הרוע שרוצה להכחיד את כל הטוב שיש לנו… אדם בורח למקום מבטחים.

חגית מעלה אסוציאציה למאהל גלעד שליט, לפני בית ראש הממשלה, יש בו משהו מוזנח, …אם היו בו יותר נשים, היו נכנסים אליו הרוך והחום.

אדם נזכר בחלום נוסף:

"החלום הזה יותר הגיוני מהקודם. הייתי בתוך כחול גדול.. יש שם המון מסננות, שמסננות את הפלנקטון. ניסיתי לצאת, דרך הפלנקטון, בהמשך היה דולפין שהביא אותי אל היבשה. מזל שזה היה רק חלום, אם זה היה באמת, לא יודע אם הייתי נמשך אליו, אל החוף. כשחזרתי לברכה גיליתי שהכל היה צעצוע."

מירה מתייחסת לסכנות ולפיתויים שיש בחלומות של אדם..לא ברור האם היבשה הוא המקום הנכון להיות בו או אולי הכחול הגדול..

יהודית מעלה אסוציאציה של השדרה כחצב, בחלק הראשון ריק, ואהלים שנראים כצעצועים….ואח"כ מקום פורח… הפריחה עוברת בין המקומות. והאחרים נובלים….

חגית מעלה שוב את גלעד שליט.. הילד שכל שנותר לו הוא לחלום.

נכנס אדם מעט הזוי… תשוש נפש… בלשון מכובסת. הוא מבשר שבא מהצפון…שאל האם בתוך המיקרופון יש איש אמיתי. .. מדבר על המסרים לעם הסגולה שעוברים, זה שנים דרך החלומות. עלינו להתכונן לפיצוץ הגדול שיגיע בראש השנה.

אדם מבקש חזרה את המיקרופון:

אני רוצה לעשות השוואה בין חלומות שיכולים להיות לכאלה שאינם יכולים להיות – מפלצות לא יכולות להיות, כחול גדול ודולפין – כן.

דולפין זה מטר אחד…לוויתן זה1600 מטר. אדם מתנצל שלא יכול להיות הרבה זמן כי הבית שלו רחוק… הוא והנשים עוזבים.

מירה מספרת על ההפגנה אתמול בירושלים, הרגשנו שהיו הרבה אנשים,… היו שם מנהיגים צעירים…הרגשנו שהילדים שלנו מספרים לנו על החלומות שלהם…

הטמפלרים… גרמנים…

מירה מספרת שבוילנה פגשו אישה שעברה הכול בשואה, ומצאה המון טוב, כל הזמן הצילו אותה אנשים. היא נשארה מלאת חיים ואופטימית…

עולה קנאה בילד שיש לו מיטה של אבא ואימא לרוץ ולהסתתר בה.

מירה קוראת את השלטים סביב: "סבתא זה לא בנק"…"אל תעבידו את אימא, אני צריך אותה בבית"…."נמאס לקחת כסף מאימא..:

עובר אורח צועק: "שוב ישיבה, כל מאה מטר יש פה ישיבה"… אנחנו מבינים שיושבים מול ישיבה תורנית. מדובר על ייצוג רב לצפון…אין אנשים מהדרום… במלחמה אין הפגנות… בדרום יש מלחמה.

אחר צועק: "אל תאשימו את הדתיים, בזכותם אנחנו יהודים, קחו כסף ממקום אחר"…

ו' מספרת על קבלת השבת של המשוררים בעמק רפאים… זו מחאה אתית… לא פוליטית. מספרת על דתיים מתקוע… שמדברים עם הערבים ומשתלבים במחאה…

בחוץ, כמו בהזמנה עוברת קבוצת נשים ילדים ומעט גברים דתיים בחולצות לבנות, צועקים את צעקת המחאה: "העם דורש צדק חברתי"…"

לסיכום, הייתה קבוצה קטנה, אינטימית, עובדת, בעיקר נשים…תמות: החלום של הילדים.. שווה לחכות להם…בית בלי נשים מוזנח…המיקרופון – מתפעלים ממנו, והוא, המגעים שלו מתרופפים… קוטע את הדיבור… היה שווה להמתין בשדרה, לשמוע את קולו של הילד. שתן, מים, חיות דגים. נזכרנו בחלום הקרנף מלפני למעלה משבוע.

בסוף, מגיעות נשים, מספרות שבהמשך יש קבוצה שנפגשת בדיוק בזמן שלנו, ומציירת חלומות.עולה מחשבה על שיתוף פעולה, הפריה הדדית. חגית לקחה את הציוד למחר…

 

כתבה: יעל שרוני

30 באוגוסט 2011 at 5:25 AM כתיבת תגובה

שבוע שני – סיכום שבועי

יוסי – נמשיך באותו רצף, אני מזמין את כל מי שלקח חלק כמשתתף או בתפקיד לומר מה זה היה בשבילו, או מה אירע, איזה מן מחשבות עלו…

רונית – מחשבה על התחלות והמשכים. אני הייתי פה אתמול פעם ראשונה, הרגשתי מעבר גדול בין משהו שהיה בהתחלה "פותח" ובהמשך נעשה מאוד "סוגר".

אני רוסו, אני לא מאפק, שמעתי פסימיות בסיבוב האחרון. לבקש – זה משהו שבתרבות שלנו זה נורא קשה, זה נתפס כחולשה, אגו וכולי… אימנתי לאחרונה רב שהתלונן בערב חנוכה שלא מצליח לגייס מספיק תרומות. אמרתי לו תבקש, תנסה… זה לא בשבילך זה בשביל הקהילה. אמרתי לו תנסה, זה שיעורי הבית. הוא הלך והתחיל עם הרב small talk והתברר שהוא רוצה לתרום ואין לו לאן לתרום. בסוף התהליך הוא תרם לקהילה של הרב הזה סכום גדול ועוד שמח כי הרבי איפשר לו עשיית מצווה…

שובית – אני מרגישה לא טוב כ"כ היום וכשנאמר כאן "התחלות והמשכים" אני שמעתי "שחלות ואשכים"… בד"כ בקבוצה כזו היחסים בין גברים ונשים נורא תופסים מקום… כאן אני לא מרגישה את העניין הג'נדריאלי, אולי יש קצת פחות גברים אך הם כן תורמים חלומות עשירים…

שימי – אני חששתי שהתהליך יהפוך פה לדינמיקה של קבוצה… אולם כאן, המטרה ליצור מרחב ושהחלומות יוכלו לאפשר להסתכל פנימה והחוצה. איך ממשיכים לעשות זאת למרות ההפרעות מבחוץ ומבפנים – נשים גברים וכו'. אני עסוקה לאן אנו הולכים עם זה הלאה, האם יש לנו תפקיד לקחת ולהביא את הלידות והזרעים האלה הלאה? הרעיון המקורי היה שנהיה, ושנחלום יחד ושכל יום ילד עוד מחשבות.

 מלי – הרהורים על "יש הורים או אין" חיים או מתים, נעדרים או נרצחים [רצח רבין בעת שניסה לערוך שינוי עולה לי כעת…] חשתי אכזבה על הקושי שהיה כאן במחצית הראשונה אך לבסוף היה פתרון – נמצאו מצברים, שיתוף פעולה, ומנהיגים/הורים, נשים וגברים.

 זוהר – נחתתי מארה"ב, הלכתי לישון רק בתשע בבוקר חשבתי על רעידת האדמה שהייתה שם, מעמד הביניים – נושא שמאוד עולה שם, מבחינתי הישיבה הזו – זה מאוד מחבר ומשמעותי!

אסתי – אני נשארת מחוברת למה שאתה [פסים] אמרת – שניגשת למאהל וביקשת… דיאלוג! הבנתי שאתה סיפרת להם על מה קורה כאן, לי נדמה שהם נתנו את הכבוד למה שקורה כאן…

טלי – אני נשארת עם מה שנאמר לגבי הקשר בין החוץ והפנים – כמו שיוסי אמר כשאין מיקרופון אין קשר בין החוץ ובין הפנים. הבת שלי אמרה כשהייתה בתחילת השבוע באיזה מפגש כאן " אמא היה נורא קשה לשבת כאן כי אנשים אמרו משהו ואף אחד לא דיבר אליהם – נשארו עם הבדידות והיו צריכים ללכת עם זה הביתה, ככה אתם תמיד עובדים?

יוסי – אני מוכרח לומר שאני מרגיש קצת יותר יעיל מאשר רומנטיקן באירוע הזה

[מתחיל סרט שמקשה שוב על הדיבור והתקשורת] אני הלכתי גם אל האנשים וניהלתי איתם דיאלוג – תגידו לי, מאיפה אתם לוקחים חשמל? אחד מהם החל לומר- יותר טוב שלא תדע והשני אמר לו שתוק. זה פחות טוב מהדיאלוג שלך… האם יש לנו מה ללמוד מהסשן הזה? דיברו אלי דברים שרוסו אמר – ארגונים ללא ארגון זה בסה"כ ארגון שמסתיר את פעיליו.

[הסרט נורא מפריע]

חנה – שפות. האם אנו פותחים? או שמים תוויות…

ג'ודי – מתייחסת ליוסי – תימה של תחושת מנהיגות של הורים יחד עם פחד, געגוע למשהו יותר חזק, מה זה ארגון ללא מנהיגים…

גלעד – עניין הדיאלוג. מצד אחד אני לא אופטימי, מצד שני, – הצטברות של דיאלוג. לגבי החלומות קראתי חלק ממה שנכתב, יש משהו בחשיפה של תחלואים או צרכים, קשה מאוד אולי להכיל את כל הדברים שיוצאים החוצה…

לעניין הפיגועים – יש צימאון לאחר כ"כ הרבה מלחמות שמשהו יותר יומיומי יבוא לידי ביטוי. סטטוס ותחרות – גם במנהיגות המאבק. נערה שחולמת על המוות של אמא – משאלה להרוג את המנהיגות.

[ברקע – מוסיקה מזרחית/ערבית, תופים, הפגנה, שוב קשה מאוד להאזין]

ליאורה – הייתי פה 3 פעמים. לקחתי לעצמי החלטה לא להיות מעודכנת ע"י אמצעי התקשורת כדי שלא תהיה לי דעה/חוויה מותווית מראש. כל ערב יצאתי עם איזושהי תחושה מאוד חזקה ושונה – עצובה, תחושת מוות, התרוממות רוח ונפעמות… בדיעבד, ראיתי שזה מתאים עם הנתונים שהתפרסמו בתקשורת.

[אנו 26 כעת…]

ארגון הוא מצב שקשור באנשים. מחאה היא תהליך שקשור באנשים, זהו תהליך שינוי שהולך קצת קדימה וקצת אחורה, תלוי באנשים, לא בדיוק משוואה מתמטית.

יוסי – באופן רגיל אני לא נוהג לקשור מנהיגות עם דיאלוג. האם יש פה משהו חדש? האם המטריקס מדבר שאיזשהו אופן שהוא לא דיבר קודם? לחילופין – האם אנו נותנים לעצמנו להתנדנד על הגלים ולהסיק משהו על זרמי הים?

 שובית – במהלך השבוע עלתה התימה של עירום ובושה ומבוכה. וזה קשור למה שאתה אומר כי זה לא רגיל שהמילה דיאלוג באה עם המילה מנהיגות.

עירום – מי זה בכלל מעיז לדבר מגובה העיניים עם מנהיגים…

 קצוצה – אופטימיות. משהו נורא קשה לנהל את המאבק הזה תוך כדי מלחמה.

תחושה סיזיפית שצריך לנקות את החרא הזה כ"ז.

 שימי – נושא הילדים. תימה שחזרה השבוע בכל מיני אופנים. מה התפקיד של הילדים? בנוגע למחאה הזו – הילדים פתחו בה, הובילו אותה. או, ילדים כשמשאירים אותם לבד בסוף מנצלים אותם, משתמשים בהם. ועוד – איפה נמצאת החוכמה, התבונה, אצל מישהו? או במקום של שיתוף פעולה – תימה שיוצאת כנגד המבנה ההיררכי – התבונה והחוכמה נמצאות אצל כולם! כשיש מפגש מוצאים את התבונה.

 רונית – בהקשר של ארגונים ללא מבנה מאמר של פרימן על ארגונים פמיניסטיים – מדבר על ארגונים שניסו לבטל את המבנה והתוצאה היא עריצות מסוג אחר – עליתות מקבלות כוח.

אני עסוקה בחשיבה על אפק – העליתות של אפק והאם זה פותח אופציות חדשות או שזו אותה גברת בשינוי אדרת…

 יוסי – שתי מחשבות – באים לארגון ללא מבנה ושואלים מי מנהל אתכם ויש אחד שעונה – האדם הזה הוא כמובן המנהיג. בתהליך – דפני ליף היא זאת שכאילו נמצאת במן דיבור ישיר עם האנשים.

 רוסו – ארגון ללא ארגון – כותב העבודה הוא אבי שניידר מהמכללה למנהל. דיאלוג זה החלפת דיעות כשאין דיעה אחת נכונה יותר מדיעה אחרת וזה מצב חדש במדינת ישראל ואנו חלק ממנה.

 ליאורה [מגיבה לקצוצה]  – אמרת שמאוד קשה לנהל את המאבק הזה כשיש מלחמה – גם מאבק זו מילה מלחמתית.

 חנה – שאלת המנהיג הנסתר… השאלה היא מה התחושה של המונהגים, חירות או תלות?

 טלי – עוד תימה – הדיאלוג בין הצעירים לבין המבוגרים

[כעת מגיע צעיר ומבקש שאנו ננמיך הפעם…]

אני זוכרת ערב שהיה דכדוך נוראי ובא זה שדיבר שהוא עובר ומפריח את השממה, והתמלאו באופטימיות – איזה תפקיד חשוב בדיאלוג – ניסיון חיים עם פסימיות.

הצעירים הם מונהגים אחרים – הם לא מחכים לרשות, הרבה פחות צייתנים.

 יוסי – נסיים בעוד חמש דקות, מזמין את המנחים לדבר על ההנחייה, פרופ' קפלן?

אורן – שימי אמרה שצריך ליצור רצף, ונעשינו 4 מנחים. אני איבדתי את הקול שלי.

הרגשתי כמו בגואה – מוסיקה ששומעים ברקע וזה נותן הרבה השראה. הרגשתי שאין לי פה קול קונקרטית. כל הגברים התרכזו בחלק הזה… אולי כן היה משהו ג'נדריאלי…

 יוסי – תנודות קיצוניות בבורסה של מצב הרוח הלאומי. היום עלינו… היום התייאשנו… אחרי רוח הנכאים של אתמול אני אכתוב סיכום שישנה את המצב הזה…

אני מוכרח לומר שאם יש משהו שאני יכול להציע מבחינת מקצועיות זה שאני לא חושב שאנחנו צריכים להתנדנד[מבחינת אמון/דבקות התמדה בתהליך]…

אני חושב שיש כוח עצום מפתיע להקשיב לחלומות, אפילו לא לפרש. אנשים מהסביבה באים – למידה גדולה שלי – שהפעילות הזו הייתה מתה מזמן אלמלא הכריזה! היא הצליחה למצוא דרך להישמע. קוסם לי במיוחד האפשרות שהחלומות הם ערוץ שהוא לא המחשבות הסטריאוטיפיות שלנו.

 

כתובת האימייל של מטה המאבק הינה: rothschildinfocenterj14@gmail.com

הוזמנו להיות בקשר הדדי עימם, לעדכן פעילויות ולהזמין משתתפים.

 

30 באוגוסט 2011 at 5:23 AM כתיבת תגובה

יום חמישי – שבוע שני

מנחים: דפנה, ג'ודי, אורן ושימי

במהלך המפגש כ- 22 משתתפים בממוצע, לעיתים שניים שלושה מצטרפים או עוזבים, מס' הנשים עולה במעט על מס' הגברים.

19:25    שלוש מחצלות גדולות במתחם בצורה לא סדורה.

ארבעה מנחים הערב, ישובים בפינת אחת המחצלות ומשוחחים ביניהם בשקט, מכינים…

דורית מחכה על סוס הנדנדה וחנה ממתינה על הספסל מחוץ למתחם.

דפנה קוראת במיקרופון ומזמינה את עוברי האורח להגיע.

שימי מתחילה – אנו כאן, חברי אפק… מתעניינים מה לחלומות הלילה יש לספר על מה שקורה ביום…

נשב יחד עד שמונה ורבע ועוד רבע שעה עד שמונה וחצי ננסה להבין מה החלומות סיפרו לנו סביב המחאה.

[התעסקות רבתי עם מגעים לא טובים של המגה-פון. משהו שהיה טוב והתקלקל… תחושה לא רגועה…]

ג'ודי – חלמתי שעלי ללמד משחק, אך אני לא יודעת. אולי אסתכל באינטרנט… בדקתי באינטרנט אך עדיין מרגישה שאינני מסוגלת לעשות את זה, אין לי מושג מה אני עושה.

[ניכר כי יש בעיה במעגל מבחינת המחצלות הן לא מסודרות למעגל ונוצר סידור כאוטי  כמו "המון" אשר ללא מגה-פון גורם לתחושת קושי גדול להקשיב, לבטא ולהיות]

 קצוצת שיער – יש אותו סירחון, אך פחות משחק…

משתתפת לבושה לבן – למה את מתכוונת בסירחון?

הקצוצה משיבה – לפני שבוע גם הייתי כאן ולא הסריח לי, עכשיו אני מריחה את הסירחון.

[מנגינה בגיטרה, עוברת אורח במגה-פון עובד משלה: "היום בשמונה, מצוקת הדיור בערים מעורבות…"]

 שימי – היום באתי מוקדם לת"א, והלכתי לבקר את הבת שלי שגרה עם חברה שלה, שקוראים לה מירב. מירב לא ידעה שאני אמורה לבוא לבקר.

[שובית מצטרפת, אוטו ריקשה עובר עם מוסיקה אתנית מה זה היה, מוסיקה הודית? בעוצמה עזה]

שימי ממשיכה – התחלתי לספר על פרוייקט רוטשילד. מירבי מחווירה ואומרת חלמתי חלום איום, עלייך, שימי. שימי מסבירה שביקשה ממירבי רשות לספר אותו. שימי – מירבי, ידעת שאני מגיעה? לא! מירבי חלמה שהיא מתהלכת עם הבת שלי בקניון ויש שם מס' קבוצות מתכתשות ולפתע בום גדול, פיגוע! הן רצות ואומרים להן שאני מתה. יש הלוויה שלי. מירב אומרת לי – נכון שאם מספרים את זה אז זה לא יקרה?

חנה – ראיינו את אחת המארגנות ושאלו אותה אם זה לא עומד להסתיים, היא ענתה שזה מזכיר לה מצב שמישהו עף עף עף ומסתכל למטה ואז רק אז, הוא פתאום בום, נופל.

שימי – זה מעניין, כי המכשיר הזה היה אצלי ולא ידעתי שצריך להטעין אותו והוא מת.

מלי – מבטאת תחושת אשמה שאולי אמרתי מס' פעמים אתמול על הצורך בהטענה …

[המוסיקה מסביב אינה עריבה, יותר חזקה מהדיבור, חשוך ולא רואים תנועות שפתיים, מאוד קשה להאזין ולהבין אחד את השני – התקפה על החיבורים? על ההבנה? על התקשורת? הורה מת/נרצח בחלום ובאסוציאציות שעוד יבואו – אסון או מישאלה דחפית אסורה

ג'ודי – הפרעות בתקשורת, בעיית ההמשכיות.

טלי – אולי זה מתקשר לתימה של המשחק . לא ברור מה הם כללי המשחק. אם רוצים שהמשחק ימשיך, צריך שיהיו ידועים כללי המשחק. היום, שזה היום העשירי יש הרגשה שאני חוזרת ליום הראשון של המשחק כשלא שמעו והסיקו שצריך לרכוש מגה-פון…

חנה – סולמות וחבלים

שובית – חלום – אני נוסעת במכונית חדשה, השטח משובש. אני מרגישה שמשהו לא בסדר. אני יורדת ורואה שלמכונית אין גלגלים. מישהו שואל אותי – את רוצה שאני אתקן לך את הסמסונג (סמסונג זה טלפון)? לא. את הגלגלים. המישהו – טוב, אני אתקן לך גם את הסמסונג וגם את הגלגלים. אני מגיעה למשפחה מוכרת לי. יש שם בעיה, בני הזוג נפרדים. האבא לא בבריאות טובה, הוא לוקח את הילדים אליו. שני הילדים מפוחדים, הם מאחור – זה כמו באוטובוס, הם בפיז'מה, הם עושים קולות ופרצופים, כולם מבוהלים – גם מבוגרים שרואים את המחזה, אך אף אחד לא אומר כלום ולא עוצר בעדו.

 שובית – היום כתבתי את הפ' של יום ה' שעבר. כ"כ התפלאתי שכ"כ הרבה תימות שהופיעו אח"כ כבר היו אז. העתיד וההווה מערבבים להם ככה.

 דפנה – אם אני מסתכלת על התימות של החלומות של היום – מישהו אמור לעשות משהו או לדעת משהו והוא לא יודע. אבא שלא כ"כ בסדר ולוקח את הילדים וכולם בבהלה, מורה שאמורה לדעת ללמד משחק אך מרגישה 'לא יודעת'

נשמעת ברקע בעוצמה מוסיקה של "החומה"…

 חנה – התימה שאני רואה היא שהאנשים האלה כן יכולים לעשות את אותו דבר שהם אמורים לעשות, אך מסביב לא נותנים בהם אמון שהם כן יכולים לעשותו..

 [מחשבה – אולי זו תמצית החוויה של "צעירות"… וזה הבדל של שמיים וארץ כשיש הורה מעצים/מפרגן ומגדל או היעדר הורה מגדל והתקפות מבחוץ של מציאות יומיומית קשה "עולם אכזר"…]

 ג'ודי מבקשת שנצטופף כדי שישמעו יותר

 שובית – אולי תחושת רגרסיה זמנית שקשה כרגע, אך אנו כן יודעים שעברו כבר 10 ימים וזה כן הולך… אנו שבועיים ימים פה, יום אחרי יום, החלומות שהיו נמצאים ורשומים…

מצטרפת חדשה מוזמנת/מתבקשת לספר חלום והיא עונה כי לא היו לה חלומות מכיוון שהיא מרוטשילד 105 ולא נותנים להם לישון בלילה…

ג'ודי – אני חושבת שאני בכלל לא התעניינתי אם מישהו מטעין [מצברים במובן הסמבולי], הייתי בטוחה שהכל יהיה מסודר… שאלת האחריות הקולקטיבית…

שימי – מישהו שומר בבטן חלום? האגף הימני קצת שקט…

טלי – אני כל השבועיים סחבתי איתי מחצלת, מיקרופון, מטען, שלט… היום החניתי ולא בא לי לסחוב, שמישהו אחר יסחוב. אבל, צלצלתי לכמה לשאול אם סוחבים ואמרתי יללה סבבה אני באה כמו שאני, והגעתי וראיתי מה טוב – כל הגיע ועוד משופר – הנרות… כעת קצת התחרבשה לי ההרגשה בעקבות המיקרופון.

מלי – תחושת כבדות, קושי תקשורת מעיק…

חנה – אני בעיקר שומעת תלונות

מתולתלת [ליאורה? מלונדון] משתפת שיחד עם שותף/צוות הם הכנו שאלון חשיבה רגשית ונושא של מנהיגות כדי לבנות איזשהו מחקר סביב התהליך ברוטשילד. ניסתה מאוד שלא יהיה קשה למלא את השאלון ואז התשובה הסטנדרטית שלבסוף התקבלה הייתה כמה שכועסים על ביבי. זה מעלה סצינה בסרט מלך האריות – הדוד הרע – שמגיע לצבועים ואומר להם אני רוצה שנהרוג את מופאסה ואז הם רוקדים בשמחה "אין  מלך, אין מלך" ואז הדוד אומר לא, אני אהיה המלך… בסיכום, ברגע ההתפכחות פחות שמח, מציאותיים יותר, מבינים מה לא…

שימי – אפרופו רגרסיבי, רסיס חלום. משאירים אצלי את הנכדה ללילה, ילדה בת שנתיים. כל פעם שאני מחליפה לה ויוצאת, היא עושה עוד פעם ואני לא מצליחה להגיע איתה לפעוטון כי היא כ"ז מחרבנת. זה מזכיר את החלום שלך – פונה למשתתפת על התינוק שמחתלים אותו עד אינסוף [באסוציאציה שלי – זו בעיה של קושי של ההורה/המבוגר לתת לילד להיגמל, להתקדם…]

אותה חולמת – קשה היום לשמוע, הבטריות דורשות הטענה ויש הרבה רעש מבחוץ, כמו במחאה – הבטריות לא טעונות ויש ה"רעש" שמפריע – הדאגה הביטחונית.

 צח – הטכנולוגיה, אין מיקרופון קשה לשמוע, כמה אנו צריכים להישען על הטכנולוגיה כדי שהמאבק יצליח. יתרון לפייסבוק ,טוויטר, באמצעותם ניתן לרכז את הקולות בציבור ולשמוע אותם ולא רק את המנהיג שומעים.

ליאורה – חלמתי על אימי ז"ל, בתקופה שהיא הייתה חולה מאוד שבמציאות באמת הייתה תקופה קצרה מאוד. שלושה שבועות. חלמתי שאני עוד יכולה לבקר אותה. בחלום – כאילו הרווחתי זמן, אך אני מתעוררת לפני שאני באמת מצליחה ללכת לראות אותה.

אישה מבחוץ – אתם פותרים חלומות? מפטירה לעברנו – "מהחלומות שלכם אנחנו נחכים" והולכת.

 יוסי – הלך עם המיקרופון… האם ימצא מקום להטעין?

שימי – יש לנו רמקול אחד מת ושתי אימהות מתות.

קצוצת שיער – אני חשבתי דווקא על הניסיון להחיות… גם החברה של הבת שלך שחשבה שאם תספר את החלום אז זה לא יקרה

 טלי – אני דווקא חשבתי שליאורה איזכרה 3 שבועות, כעת הולך להסתיים שבוע שני ויש רק עוד שבוע לאוגוסט… שימי, את כתבת "היה לי חלום" ואני חושבת "ההיית או חלמתי חלום"

 דפנה – מתחילה את ה- review

מישהו – הנרות במרכז מפריעים לחוט המיקרופון

[אכן זה מסוכן – או דליקת המחצלת או חלב רותח שעלול לגרום לכוויה…]

משתתפת לבושה לבן – יש לנו קול, אז מה אם אין מיקרופון. כבר שבועיים אני מתכננת לבוא אך לא הגעתי עד כה… החלום שלי – שיהיה פה דיבור חי ואופטימי. כל העניין הביטחוני משתק את הראש לחשוב מה קורה במישור החברתי. אני מסרבת לחשוב שבגלל הדברים הביטחוניים כל הדברים שקרו יסתיימו.

אילנה – אני עסוקה גם ברמקול, אני מנסה לחשוב מה נעשה? למשל, עלתה לי מחשבה אולי נתקשר למישהו בניד ונשים אותו על רמקול… נזכרתי בקבצן שנכנס בתחילת המפגש ובעוד מפגשים נכנסו כאלה, וחשבתי עלינו כקבצנים של חלומות…

 ג'ודי – היום שאלה אותי מישהי האם אפק עמותה שעוזרת לאנשים נכים? אמרתי שלא אך זו פעם שנייה כמו שנכנסה זו עם העוגה המיועדת למוגבלים… חושבים עלינו שנו עוזרים למסכנים…

 שימי – אני מרגישה שאני מנסה להחיות… מה ממית חלומות? לא רק מיקרופון!

יכול להיות שמה שממית חלומות זה לפגוש את הסירחון. את החרא שהיא מחרבנת עוד פעם ועוד פעם…

 קצוצה – ממית חלומות כשיש בעיה לשמוע וזה לא המיקרופון.

 דפנה – הייתי פה בכמה ימים שהייתה הגברה, לא היו יותר חלומות. אין הבדל.

שובית – אני מצאתי פוזיציה חדשה ופתאום אני שומעת יותר טוב.

הערה – המנגנים הפסיקו…

איש עם חולצת פסים – ניסיון די קשה להקשיב למה שקורה פה. הייתי עסוק זמן מה בשאלה האם יש לי רשות ללכת לבקש מהם להפסיק כדי שנוכל לדבר פה ומסתבר שהם הפסיקו ונענו מאוד בקלות לבקשה – נוצר דיאלוג.

לפתע גם הרמקול מגיע מתוקן, טעון! באורח פלאי יוסי מצא היכן להטעין אותו…

היה לי חלום שהתביישתי להביאו כי הוא חשוף… החלום התרחש בבאזל!

 קראתי אחה"צ מאמר ב"הארץ" – מנהיגה אישה ב"קדימה" – מסר לדחוף למלחמה. קדימה במקום לדחוף לשלום מציעה מלחמה. שאלת המקום שנשים לוקחות – השאלה האם הן תישארנה בחיתולים ויהרגו אותן בפיגועים או שמא הן תיקחנה את מקומן כמנהיגות?

טלי – הקשבתי למה שאמרת על נשים ונורא שמחתי, כי אני גם ביקשתי מהם להנמיך והם נעתרו לזמן מה אך שבו לנגן בקול חזק. אולי זה משהו שעושים אותו ביחד. עשית משהו שהיה המשך מבלי לדעת, שיתוף פעולה. כשיוסי הלך לחפש מקור להטעין את המיקרופון שובית אמרה " צריך גברים"

יוסי – אני לא יודע אם יש בזה נחמה אבל אני גבר שהלך לחפש שקע

טלי – נחמה פורתא…

מי מרגיש קצת אחריות או בעלות על הבית, אבל במובן החיובי של המילה.

דפנה מסיימת.

 

30 באוגוסט 2011 at 5:23 AM כתיבת תגובה

יום רביעי שבוע שני – על מבוכה ובושה

מה מילים על מבוכה ובושה והאפשרות לחלום ולספר על כך אף על פי כן..

את תחילתו של המפעל, ליוויתי מאי שם בקנדה, בה נדמה שאפילו לציפורים דואגים יותר מלנו כאן, שם נהג אוטובוס שמח לספר לנו כמה הוא מתפרנס יפה ואף מצליח לרכוש שני בתי קיט על הדרך.. עקבתי משם בעניין ובהתפעלות אחרי ההתרחשות שלנו כאן ובעיקר שמתי לב לפרץ הכתיבה ששפע בחופשיות שלא נודעה כמותו באפק .. הנה אני מצטרפת אליו, אתמול (יום רביעי ה24.8-) הגעתי סוף סוף לזירה עצמה, בדרך לשם כשנסעתי באוטובוס 5 לכוון "הבימה", הרגשתי עדיין תיירת, משוטטת במבטי, מתפעלת מהעיר שוקקת החיים, אחר כך הגעתי לשדרה, למגרש המשחקים, למחצלת, לנרות ולמגה-פון.. הייתה מבוכה רבה, עוד יותר כאשר נכנסו פעמיים אנשים קשי יום שביקשו נדבה בתואנה זו או אחרת…setting  מוזר ופרוץ, האם אפשר באמת להחזיק משהו כך? האם יש אור או חושך בקצה המנהרה, האם אנחנו בתוך המחאה או מתבוננים מבחוץ… בכל זאת משהו מתהווה בתוך השעה. אולי בעצם התמוססות התבניות המקובעות כל כך, אולי בהתגברות על הבושה שבחשיפה, כך גם המחאה עצמה שבמהותה היא בעיני: טרנספורמציה של חווית הבושה השותקת ו"לוזריות". אם אתה מתקשה להתפרנס ולהסתדר בחיים לאפשרות למחות בקול רם, להכרה שיש כאן משהו מערכתי-חברתי, האם זה לא הדבר הזה שאנחנו שוב ושוב מדברים עליו? אם כואבת לך הבטן זו בהחלט בעיה שלך, אבל אולי זה מספר עוד משהו, על  מה שמתרחש מסביב כמו למשל על הרגלי האכילה והשתיה.

כתבה: מירי צדוק

26 באוגוסט 2011 at 11:44 AM כתיבת תגובה

יום ג' פעמיים כי טוב

מנחים: גבי שובית ומלי (שרשמה).

הכנות מקדימות:

בשבע ועשרה גבי מוכן כבר עם המגה-פון והמחצלת, מספר נרות והשלט.

מספר אנשים שאינם חברי אפק כבר נאספים וממתינים לפתיחה.

בעצת גליה אני מזמינה במגה פון עוברי אורח נוספים להיאסף ולהצטרף למפגש.

גליה מגיעה יחד איתי ומתאכזבת לראות כי השלטים שהכינה בהשקעה רבה עם חברתה רותי שהיא מעצבת גרפית – נעלמו. היא חושבת להכין עוד אך מה אם ייעלמו שוב? זה שעות של עבודה… אני נורא מצטערת על השקעה טובה שירדה לטמיון…

 פתיחת המפגש:

שובית מסבירה – אנחנו באפק מתעניינים בתהליכים לא מודעים בחברה… אתם מוזמנים לשתף בחלומות שחלמתם בלילה…

בלונדית עם כלבה גולדן – היה לי חלום שכן קשור לתקופה "…אני הולכת בחלומי מטיילת עם הכלבה שלי, ואני רואה בהליכתי שער מעניין. אני עוברת דרכו ורואה /קולטת – בתים יפים כמו בלונדון, עיצוב יפה.. אני רואה המון שמחה… רחובות נקיים. אני חושבת בחלום וואו זה מדהים, מה זה הארץ שלנו? הכל נקי ויש המון סגנונות… אני מגיעה למקום ורואה מדשאה ענקית, בריכה ואנשים שמחים".

גל' – לפני כשבועיים חלמתי חלום, הייתי בטוחה שהוא כבר נעלם אך נוכחתי שלא הצלחתי להפטר ממנו. בחלום שני רופאים. האחת אישה ג'ינג'ית, חשבתי שזו רופאת המשפחה שלי ואני זוכרת שאמרתי לה: תשמעי, אני לא יודעת, נורא רזיתי בזמן האחרון אני אמנם עובדת על זה, אך אני בכ"ז מודאגת. הרופאה – זה קשור לכבד. אח"כ אני אצל רופא גבר – הוא מסתכל ואומר ברור שזה בכבד. תסתכלי ותראי – כנראה שיש לך סרטן כבד ובבת אחת צץ לו זיכרון של חברה שנפטרה כתוצאה מסרטן הכבד זה מכבר.

ש' – חלמתי ביום א' שאני מגיעה לחברים טובים ואני מורידה את כל הבגדים ומתהלכת כך וזה די בסדר, אך לאט-לאט באים עוד אנשים ואז אני פתאום מתבוששת אך ממשיכה ללכת עירומה. אני גם כורעת עירומה ומדברת עם מישהו, אך מרגישה שזה לא בסדר.. אני מתחילה לחפש ולחפש את בגדי אך לא מוצאת אותם…

משתתף צעיר – חלמתי חלום דומה – אני בבית, יוצא משירותים, עירום כביום היוולדי, מוצא את עצמי ברחוב, נכנס לשירותים כימיים, יוצא וממשיך ללכת. לא זוכר הרגשה של אי נוחות כלשהי.

ש' – הבת שלי כתבה סדרה בטלוויזיה, אפידורל שמה ובסקץ' הראשון  – גבר ואישה הולכים ברחוב בשדרות רוטשילד. הגבר עירום לגמרי ושתי בנות פוגשות אותם. עומדים כמה דקות ומדברים.

משתתף מבוגר – אני חושב על שיטה לחלום שני מספרים בלוטו. בראיונות שהיו עם אנשים שזכו שאלו אותם איך ניחשו והם השיבו שחלמו את המספרים בלילה. בגיל 16 רציתי לחלום שאני עם בחורה והצלחתי… הייתי שולט בחלומות שלי. היום אני רק חולם על הצרות שלי וכבר לא מצליח לשלוט על מה אני רוצה לחלום. אני מאמין שכל אחד יכול להזמין חלום ולחלום על מה שהוא רוצה. בן 22 חלמתי ארבעה מספרים בלוטו. שלחתי את זה ובאמת הם יצאו – אמרתי לעצמי וואו זה באמת אפשרי. לא מזמן חלמתי שאני בתוך ארמון. הגנה של הגוף העירה אותי – תפסתי את עצמי שני בתוך חלום והתעוררתי.

בחלום אחר – ראיתי ממולי בחור שקוראים לו שחר, הוא אוהב להמר על מספר 0. ראיתי את הבחור הזה בחלום ואמרתי לעצמי שאולי אני אנצל את ההזדמנות הזו ששלחו אותו מהשמיים שיאמר מספרים. אמרתי לו מהר תגיד מספרים… [שובית מפסיקה אותו].

משתתפת מבוגרת – אני מאוד רוצה לחלום את אחותי, את אבא שלי, ואני לא מצליחה… אני לפעמים חולמת שאני לא שולטת באוטו, או באופניים… שאני נוסעת עליהם ולא שולטת… או שאני חולמת על נחשים. אני חולמת כנראה על דברים שאני מפחדת מהם… חלומות אחרים אני לא זוכרת כלום.

ש' – אבא שלי מת לפני 31 שנה, לא הצלחתי לחלום עליו למרות שכ"כ רציתי… עד שפעם אחת, לאחר מדיטציה כן הגיע חלום עליו וזה היה מאוד נעים. אני נורא מבינה את התשוקה לחלום על מישהו אהוב.

ג' – אני מוצא את עצמי הרבה פעמים חושב על הורי – מה היו אומרים על זה, על מה שקורה פה במדינה… הדבר הזה שפתאום הפשיט את המדינה. שאלתי חבר'ה מהדור של הילדים שלי למה זה לא קרה עד עכשיו – כי התביישנו לומר שאנחנו לא מסתדרים… שאנחנו מאכזבים את עצמנו.

משתתף מבוגר שדיבר על הלוטו קודם – עפ"י הדת כך הבנתי, הנפטר צריך לקבל רשות מהאוטוריטה כדי להיכנס לחלום של קרוביו. את אימי ז"ל ראיתי בחלום עם כתר יהלומים. הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בתבונה רבה. בגיל 16 השתכרתי בחתונה, אח שלי לקח אותי משם והביא אותי הביתה וזרק אותי על המיטה… השלפוחית התמלאה ורצתה שאלך לשירותים אך הייתי שיכור ולא יכולתי לקום. הגוף, המוח, רואים שאני נמצא בבעיה, נתן לי לחלום שאני קם והולך לשירותים ובינתיים אני עושה במיטה, מבסוט…

אישה בחולצה פרחונית – אני מתחברת לרעיון ההגנה. כשיש לחצים, הלחץ יצא והופיע פה. יש את מה שצריך כשיש לחץ כזה. מקום חולה שצריך להתרוקן… אז זה קורה, למרות כל הציוויים…

[מחשבה שעולה בי – toilet training  רק שהמחאה לא תהפוך לאקט הנלעג/החסר אונים/חסר ישע/חסר הצלחה של השתנה במיטה ותו לא…]

 שי' – רצתי נורא כי יש לי חלום. ואתמול הייתי פה ולא היה לי חלום אז רציתי לשתף אתכם.

משתתף לידה – רצת להביא אותו…

שי' – אני בכנסת, כומר, ילדה בת 10, הכומר רוצה שהילדה תיכנס פנימה כדי להביא אינפ'. ברק לא מרשה! הכומר מבקש משי' שתגניב/תעביר מפתח לילדה וכך תתגנב פנימה. שי' אכן עושה כך ואז ליברמן יוצא כועס נורא – מי זאת הילדה שנכנסה, מי נתן לה רשות? שי' מנסה להסביר לו בהרגשה שיש לה את הבשורה – זה לא חשוב מי הילדה היא לא עשתה כל רע, חשוב מה היא מייצגת! אך ליברמן אינו מתרצה ואומר מה זו מבלבלת את המוח.

המשתתף – טוב שרצת!

של' – חלום מלפני 10 ימים – התכנסות נשים – תלמידה לשעבר ארגנה – אנו חבורת נשים בחלום שעסוקות בטקסטיל, יצירה. כ"א עסוקה עם הבד שלה סביב ברכות ואיחולים. מסתובבים שם עוד כל מיני אנשים. אני זוכרת מהחלום רק את ההשפעה של הדור הצעיר – תלמידה שיזמנה והתכנסנו אצלה בבית…

[שקט למספר רגעים מאפשר להכיר כי ברקע מתנגנת מוסיקה רקע תמידית, בהרמוניה כמעין ליווי ערב לדברים הנאמרים, כאילו במאי תכנן והתאים את התווים והמקצב לדוברים ולתכנים…]

ג' – אסוציאציה – אולי הילדים באמת יודעים יותר טוב מאיתנו. ואולי קשה לנו לעכל את זה שהילדה בת ה- 10 יודעת יותר טוב מאיתנו מה קורה.

אני פתאום נזכר בשיר של בוב דילן שמספר שסיפר חלום אצל הפסיכולוג שלו. בחלום הייתה מלחמת עולם והוא התחבא בביוב ויצא ורואה שהוא האדם האחרון שנשאר בעולם הזה. למרבה הפלא, הפסיכולוג אומר – היה לי אותו חלום, ובחלום שלי, אני הוא זה שנשארתי אחרון…

אישה לבושה לבן – האסוציאציה בגדי המלך החדשים. הילד שהוא זה הרואה שהמלך הוא עירום.

בחורה יפה – פונה אל שי' – היו שלוש דמויות בחלומך: את, ועוד שתי דמויות שמייצגות משהו – הילדה לעומת השרים. גל המחאה הזה שקם ומחלחל אט אט כמה קשה לנו לקום ולעשות מה שידענו כשהיינו קטנים. לצרוח אבל עם התחשבות בזולת ב"הורים". לנסות לא להקשיב ל"לא" הזה שמפריע לילדה בת ה- 10 להיכנס. להקשיב ל- כן כן הזה.

ש' – פונה אל שי' – בעצם בגדת! את בכנסת ישראל ובכ"ז העברת מפתח!

כולם מספידים את המחאה בגלל מה שיורד מהשמיים: קאסמים, גשם… עדיין מלא פה איפה שאמרו שנעלמו… פגשתי את דפני ליף ודב חנין.

מתולתלת – התחברתי בחלום לכומר כדמות שעזרה לך לעזור לילדה. מי זה הכומר? אולי שאיפה לדמות שאיננה פה במתחם הזה. שמתי לב שהוא לא היה רב… אולי הוא לא קיים בעם שלנו…

הפרחונית עוזבת אותנו ואומרת תודה רבה לכם.

ג' – החלום הראשון היה על לונדון כאילו ששם הבתים יפים. חנוך לווין בשירו כתב – הייאוש יותר נוח בלונדון, אך אולי זה כבר לא נכון… וחשבתי, העירום הזה – עירום, סרטן – כשמתפשטים רואים דברים יפים ומרגישים לרגע נוח אך רואים גם דברים לא יפים – מחלות, פסולת… איך מחזיקים את שני הדברים יחד.

מתולתלת – החלום והסיוט בלונדון – בלילה שרפו ובזזו וביום במטאטא מנקים באצטלה של עזרה הדדית.

לפתע צעיר עירום למחצה נכנס פנימה למתחם ומתיישב על המחצלת. הוא מבקש רשות לומר כמה דברים. שלום אנשים, שמעתי מה אתם מדברים ורציתי לשאול, האם אתם מאמינים באנרגיות? אם כן, יש מה לדבר, אם לא – אין. האם אתם מאמינים שהכוח המניע עולם זה אהבה של בורא כלפי הבריאה. מדע זה כלי שעוזר לנו לגלות חוקים של המתכנת הראשוני: מערכת השמש, שביל הזהב [פליטת פה…] האדם פעם נלחם בכוח וכיום סומך על התחכום יותר. מתחילה אבולוציה רוחנית, תרבותית.

ג' – האם אתה חולם חלומות? כלומר, כשאתה ישן?

שי' – אני מאמינה שהחלומות שאנחנו חולמים בלילה יכולים לספר לנו משהו על היום.

העירום למחצה ניאות לספר – אני עומד בחלומי בקצה של בריכה, עם מים בצבע טורקיז בוהק, זוהרים, אבל ברור לי שזה ים כלומר, מאגר מים טבעי. מי שמלווה אות, החבר שלי שנמצא איתי בחלום, אומר שהתחושה שזה לא על כדור הארץ. חבר אומר – תסתכל בתוך המים. אני מסתכל ורואה ציפור – יפה מאוד, והוא [הציפור] יוצא ממים לאוויר וממשיך לעוף באוויר…

 Review

ג' – המון חלומות פתאום, בניגוד ליומיים האחרונים… שירותים, מים זוהרים, עירום, לונדון…

ש' – העושר הזה הוא התרסה כנגד הניסיון להשתיק את המחאה על רקע האלימות.

הצעיר העירום למחצה- זה עם ישראל במיטבו, אוהלי ישראל…

מתולתלת – גם בלונדון קיוו לגשם שיכבה את האש של המחאה.

שניים חדשים נכנסים כעת פנימה –

גל' – שפע החלומות היום מאוד מעודד. הראשונה שנכנסה עם הכלב אמרה אני לא חולמת והיא דווקא הייתה הראשונה שהביאה חלום. על משהו חלומי – משאלה – האם יכול להתגשם? חוט של תקווה.

העירום למחצה – תסתפקו בזה שמוח תמיד צודק. מוח של בן אדם בודד אנושי מוגבל. אל תסתפקו בידיעה שהמוח שלכם יודע הכל – זה יעשה פלאים.

מי שנכנס לאחרונה – החלום שלי היה שלא יהיו יותר חלומות. שהחלום יהפוך למציאות, שיהיה בית, שיהיה טוב. אני אדם ריאליסטי, אני חושב שהחברה שלנו עדיין לא בשלה להפוך את החלומות למציאות.

ג' וגל' שואלים אותו יחד האם הוא חולם בלילה… במקביל חוזרת אלינו הנערה היפה…

שי' – אני מודה שאני נורא שמחה שבאתי היום, כי אתמול יצאתי מפה מיואשת.

מישהי – …משהו נשרף, יש ריח שרוף…חלב הנרות והאש יוצרים שני חורים במחצלת…

שי' – האם אתמול הייאוש שייך לתהליך או שהיה באמת ייאוש?

מישהו – כשמשהו מאורגן, ממוסד, מציאותי, הוא הרבה פחות כיף. אני מקווה שאוהל המנהלה יעסוק במציאות, לתרגם למשהו מציאותי.

ג' – אתמול – מי שדיבר על כך שבונה ערוגה וזורע זרעים… חשבתי שהחלומות האלה הם כמו זרעים. עד עכשיו זו הייתה המחאה של הצעירים, אני רוצה להרגיש שותף – אולי אנחנו המבוגרים גם אחראיים באופן כלשהו למה שקרה. הייתי רוצה שהילדים יחלמו והמבוגר יעזור להגשים.

[מאוד התרגשתי לשמוע כשהוא אמר את דבריו אלה…]

הלבנה – מנסים כ"ז להפריד פוליטיקה ובחלום שלך – פונה אל שי' – נכנסת פוליטיקה. אנו כ"ז מפרידים בין בחוץ ומה שקורה פה – אולי צריך למצוא דרך לחבר כדי שזה ימשך …

מתולתלת – המבוגרים היה להם תפקיד. הכומר לחץ בנושא המפתח. ברק וליברמן כעסו. הילדה – ללא עמדה. לא ברור שהיא תעשה מעשה.

של' – הדמויות הכוסות הן דמויות בריאליה, בפוליטיקה המציאותית.

שי' – שלא נשתמש בילדים, כי אין להם דעה והם יכולים להיסחף.

ג' – מסיים, יום ג' פעמיים כי טוב… מזמין למפגש מחר.

הערת סיום –

תחילה, קבלו התנצלותי על כך שרשמי מגיעים אליכם באיחור של יממה…

זאת מכיוון שאנו להזכירכם בשלהי אוגוסט, חודש הזוי למדי לדידי, שכן, נוסף על היותי "צעירה" הכורעת תחת מעמסת הפרנסה והטיפוס התמידי במתלול המרוץ לפילוס פיסה זעירה של "מקום מקצועי", התווספו לכך חופשת שלושת ילדי ממסגרותיהם, ודד-ליין של מאמר בנושא envy שעלי לשלח בדחיפות. עניינים אלו יחד עם עומס החום אכן מעלים את אוגוסט הנוכחי ואת מה שקורה מסביב למדרגת "הזוי באמת".

כן, אכן קשה לצעירים, המאבק על פיסת מקום זעירה הוא אכזרי [כמו בארץ גזוריה האכזרית שבה מי שלא ממציא משהו שעוד לא הומצא לפניו אחת דינו… ארץ שהוזכרה בחלומות של יום רביעי] ויתכן כי כפל התפקידים שלי – היותי הן בצוות המנחים והן צעירה שיש לה הרבה על מה למחות – לא איפשר לי למצוא/לקחת מקום ורבלי ישיר בשיח אתמול של יום שלישי, הערב הראשון בו הצטרפתי לפעילות אפק של חלומות בשדרה.

בכל מקרה, רציתי לומר כעת, כי התהליך היה לי מרתק, ואני מאוד שמחה על התרחשותו ועל היותי חלק פעיל בו. אני שולחת לכם כל מה שהצלחתי לאסוף, ביסודיות מה, כדרכי בקודש…

כתבה: מלי סולן

25 באוגוסט 2011 at 7:50 PM כתיבת תגובה

יום שני שבוע שני: היה לי חלום והוא עבר?

אתמול, יום שני, חזרתי לשדרה בה הילכתי לפני שבועיים, האנרגיה שהיתה שם התשוקה, הסקרנות והאכפתיות הולידו בי חלום שאמר אנחנו חייבים לקחת חלק ברגע היסטורי זה.

וכך נסעתי לקיים את מצוות כבוד אב ואם מעבר לים ולהרי החושך והפקדתי את חלומי אצל מספר אנשים טובים ויקרים.

אתמול חזרתי לאותה שדרה מצאתי מחצלת, נרות מיקרופון (אפק יצאה מהארון?) מנחים ואנשים בתוך הגדר מחוץ לגדר ועל הגדר….

 נבנתה מסורת. זו היתה התרגשות עצומה עבורי. את הפגישה פתחה יפה, אישה קשת יום וחסרת בית. בתחילה כל הקשב שלי היה פנימה, עם התפתחות הפגישה חשתי גל של עצבות עוטף אותי, הרמתי את עיני והשדרה נראתה כל כך שונה מיום הולדת החלום. שקטה משהו, דלילה, וכך גם חלומות הלילה טפטפו טיפין-טיפין והטפות שחזרו כפי שכבר צוין, נגעו ברווח שבין גוויעה לגוויה, חתונות, עקרות ותינוק שמחתלים אותו שוב ושוב ואין לכך סוף. ואז בקע קולו של צעיר היושבים וקרא בקול: אני עובר ממאהל למאהל, בונה גינות וזורע זרעים – מה שהצליח לשטוף את הפגישה בגל של אופטימיות זהירה.

 אפשר לומר שהפגישה התנהלה במרחב שבין ייאוש לתקווה.

 שאלות רבות עברו בראשי לאחר המפגש – האם זו אכן גוויעה וייאוש או טרנספורמציה הכרחית במעבר מחלום המחאה שמאופיין בחוויה של oneness  אוקיני מענג באחדות רחמית אין סופית ופנטזיה אומניפוטנטית, לעבר הבניה והתמסדות כפועל יוצא של מעבר מחלום לעשייה  שמחייב חבור למציאות ומוד דפרסיבי (אליבא ד'מלני קליין) בלתי נמנע? אם כך הוא, האם חווית הפגישה אתמול היא מראה לשלב שבו נמצאת המחאה ?

 אתמול חלמתי חלום, אני בכנסת בתוך החדר מתקיימת ישיבה, בחוץ מתרוצצת לה ילדה קטנה כבת 10 וכומר שרוצה שהילדה תכנס לישיבה כדי להוציא משם חומר חשוב. ברק לא מוכן בשום אופן שהיא תכנס. הכומר ניגש אלי, מעביר לי בסתר את המפתח לחדר ומבקש ממני להעבירו לילדה וכך אני עושה. הילדה מצליחה לחדור פנימה ואז יוצא ליברמן (עם הזקן? ) בכעס ומבקש לדעת מי הכניס את הילדה, אני מזדהה וכל מה שהוא רוצה לדעת מי זו אותה ילדה, ואני מנסה בשפה אופקית לומר לך שלא חשוב מי הילדה מה שחשוב זה מה היא הילדה, מה היא מייצגת, והוא כועס יותר ויותר….

 חלומות לילה דרך המלך אל הלא מודע, זה הייחוד והערך המוסף שלנו, שם אנו הכי קרובים אצל עצמנו ואצל הרבדים הסמויים ומכוסים של החברה שלנו, מילים מילים הן לא פעם כיסוי. כדאי לחשוב איך מזמינים יותר חלומות במפגשים, וכשאלה לא מגיעים איך מבינים את זה כחלק מהתהליך הלא מודע.

 עמדת הקשבה זה רעיון מבורך אך נראה לי שזה איננו הערך המוסף שלנו.

 לא בטוחה שאצליח להגיע הערב (לפני חודשים נקבעה לי ישיבה ) לכן תרמתי את החלום שלי בדרך זו. בהמשך השבוע מתכננת להגיע כל ערב.

 כתבה: שימי תלמי

 

24 באוגוסט 2011 at 12:12 PM כתיבת תגובה

יום שני שבוע שני – תמצית חוויות מהשדרה החולמת

קשה לחלום בשדרה: לא הצלחתי לזכור ולשחזר חלום למרות שאי-שם בירכתי מוחי הבהבו שרידים של חלום כלשהו. נוכחתי לגלות שאחרים נתקלו בקושי דומה. חלומות ממש היו כמדומני רק שניים. בין הדוברים מן המשתתפים המזדמנים, מה שכונו חלומות היו בעצם משאלות לב. האימפקט החזק ביותר עלי (ונראה שלא רק עלי) היה לדוברת הראשונה, אשה קשת-יום שמאד התרגשה לקבל מיקרופון וקהל מאזינים ובנאום די ממושך הרבתה להודות לנו שאנחנו מקשיבים לתאור חייה הקשים. נזכרתי במכתם של רולאן בארת שקראתי בצהריים, אשר בעקבות קבצנית המבקשת ממנו נדבה בנסיון להרשימו בסיפור של חיים אכזריים, מקונן על דלות הדימויים המשעממת שבקבצנות. הדוברת גמרה ונסתלקה. כך גם האחרים שהגיעו לא בשל קשרים עם חברי אפק – דיברו ואחרי שהות-מה נסתלקו. הבנתי שיצרנו 'עמדת הקשבה' – לפחות לפי ציפיותיהם של המצטרפים האקראיים. עמדת הקשבה שהפכה די מתסכלת משום שאיש מן הדוברים הרי לא קיבל התייחסות אישית למשאלותיו. אם אני מחבר לכך את הדכדוך שהשתלט עלי עוד קודם לכן למראה השדרה הזוהרת כל כך של ת"א – שדרה שלא רק קרויה על שמו של גביר יהודי עשיר אלא גם ממשיכה לייצג את שכבת העושר התל אביבית, המוכתמת כעת באהלים אפורים וסממנים אחרים של שכבות שאינן רגילות לחגוג בשדרה, הרי שאותה דוברת השרתה עלינו משהו מן האמת העמוקה של המחאה הזו – כולנו בישראל עברנו חוויות ילדות קשות, כולנו קשי יום במידה רבה – כמו בחלומה של משתתפת: התינוק מחרבן ואנחנו מנקים ומחליפים וחוזר חלילה; כולנו מרגישים ניכור גובר והולך במדינת הרוטשילדים; כולנו מבקשים אזן קשבת; והסכנה לחזור לגור באהל קיימת גם קיימת כמו שעלה מסיפורו של אחד מחברינו על חבר נעורים, איש מדיה פעלתן שהפך להיות הומלס. והומלס אנחנו הרי עלולים להיות גם מסיבות שאינן כלכליות.

נדמה שהמחאה הזו מצליחה להציף לרגע חוויה של יומיום עגמומי וקשה, ש'בימים כתיקונם', מסתתרת מאחרי חזות מאנית של חגיגה נהנתנית של אייקונים מעולם המדיה, הפיננסים, השלטון – Carpe diem.

ברוטשילד נגלה לי החזיר שמתחת לנזם – יהא זה החזיר שמתגלגל ברפש השוליים או זה המכונה קפיטליסט.

כתב: שמואל ברנשטיין

24 באוגוסט 2011 at 5:30 AM כתיבת תגובה

יום שני שבוע שני

כמה הרהורים ספורדיים ולא בהכרח מחוברים

נכחו עד 18 אנשים – שחלקם באו והלכו במהלך האירוע. הבאים וההולכים היו כולם מבין עוברי האורח.

ככלל – כמעט לאיש לא היה חלום לספר.

החלומות שכן סופרו (מזיכרון):

חלמתי שאני מתחתן – ומיד הבהרה: כי במציאות התייאשתי מלהתחתן.

אני מחתלת תינוק ושוב מחתלת אותו ושוב מחתלת אותו ושוב…

במשך כמעט כל חציו הראשון של המפגש נשלט המיקרופון על ידי עוברי אורח והדגיש עבורי את העובדה ש"אנו" הגרעין הקשה של חברי אפק, באנו עם "כיסים ריקים" (מחלומות).

משתתפת מבין עוברי האורח שקיבלה לידה את המיקרופון בהתרגשות גדולה נשאה נאום ארוך מאוד לאוזני שהתייחס כך או אחרת "להומלסיות" שלה. ההרגשה הייתה של התרגשות מעצם העובדה שניתן לה מיקרופון והדברים נשמעו לאוזני קצת כמו שיח ריק לעיני מצלמות הטלוויזיה לרבות נימוסי איחולי "החלמה לפצועים" (כמטפורה).

להערכתי איש מהמנחים לא הרגיש שהוא רשאי לעצור את הנאום או לבקש חלום.

משתתף אחר דיבר על הפער שבין חלום הנישואין לעובדה שהתייאש מלמצוא כלה.

משתתף מהגדר שסירב לדבר למיקרופון נשא נאום מתלהם ושוב ארוך מאוד לאוזני על הצורך להחיות את המחאה הגוועת.

ההרגשה שלי הפרטית אכן הייתה שהמחאה גוועת ושאמירת הדברים בקול רם תתקע מסמר בארונה. לכן לא אמרתי.

זכרתי שרציתי נורא להביא חלום לאירוע ובלילה התעוררתי במיטתי כשאני שוכב במעין דום מתוח – כמו חייל. (חנה אמרה: כמו גוויה).

המון התערבויות נשמעו באוזני כמו ניסיונות עידוד עצמי: זה חשוב מה שאנחנו עושים פה; "לתת "לה" מיקרופון זה אולי הדבר הכי חשוב שקרה לה", וכן הלאה: שני הרהורים בעניין זה:

אני מאמין מאוד בכוח של היכולת הפוטנציאלית שלנו לומר ללא כחל ושרק מה באמת אוזנינו שומעות, מה באמת מרגישים, מה (לאוזנינו) מספרים החלומות – ולא מה היינו רוצים שירגישו, שיספרו, וכן והלאה.

היה הבדל עצום להרגשתי בין חלומות שסופרו על תקן משאלות בהקיץ (שהמחאה תתמיד, שאתחתן וכן הלאה) לבין הכוח האמיתי והמפתיע של חלומות הלילה (התינוק שמחתלים אותו באופן שנשמע לאוזני סיזיפי) – אניגמתיים ככל שיהיו.

התרשמתי שוב כמה כוח חתרני ובונה גם יחד הוא הרעיון של להקשיב לחלומות ברוטשילד . לתפיסתי אנחנו לא שדרי ספורט של המהפכה שתפקידנו לעודד את הרייטינג שלה – אלא אנשים שמוכנים להישיר מבט אל מה שאנחנו שומעים – לרבות האפשרות שאנחנו שומעים משהו שלא ידענו קודם (ולפעמים גם שכן ידענו קודם).

הגדר האמיתית עוברת "בינינו" לבין "האחר". היא הייתה ונשארה איתנה בינתיים. האמירה "כולנו יפה" (שמה של אותה עוברת אורח שדבריה נטלו את החלק הארי בפגישה) שנאמרה במהלך הפגישה, המחישה לי בבירור שהיא, יפה, לעולם לא הייתה אומרת "כולנו יוסי" (רק לשם ההמחשה). הבעלות הלא מודעת על הזכאות לחלוקת הטאבו המנטאלי היא זו שמונחת ביסוד האמירה הזו.

האין גרופ והאאוט גרופ היו מוחשיים עבורי יותר מאי-פעם – החלוקה אינה מתייחסת כלל לאפק ולא אפק. "אנחנו" אלה שיכולים לארגן מיקרופון אם נרצה. "הם" אלה שמוזמנים לדבר בו. ובאמת הדבר המופלא בעיני היה שאנחנו יושבים שם ברוטשילד על הרצפה, מקשיב ומספר חלומות. זו לפחות עובדה.

סיפור שסיפר עובר אורח שהצטרף: אני עושה גינות במאהלים השונים. זורע זרעים. מאמין שאולי ינבטו. הסיפור ריגש אותי ומילא אותי אופטימיות.

להתראות ברוטשילד 117

כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:28 AM כתיבת תגובה

יום ראשון שבוע שני – סיכום קצר

הסכמתי לכתוב סיכום קצר (תמיד סיכומים הם גם זווית אישית) על שהתרחש במגרש המשחקים בשד' רוטשילד מול בית מס' 117 ([אני מרגישה שזו כבר כתובת והיא מזכירה לי משהו מימים עברו כשלא לכל מקום היתה כתובת מדויקת ובכל זאת, באורח פלא, הדברים מצאו את מקומם).

הסטינג שלנו נשמר, השעה, המיקום וגם המשימה מוגדרת, לא ברור אם ברורה עד הסוף, אך מוגדרת.

הגיעו 17 משתתפים, מתוכם 8 חברי אפק. 14 נשים ו3 גברים. היתה מחצלת, היו נרות וגפרורים והיה מיקרופון מוטען. [בהרגשה שלי אלו הם נכסים חשובים שנמצאים תחת הכותרת "רצף"] היה גם השלט הגדול המושען לכן הציור שמסביר מה אנחנו עושים כאן וכשאנשים מקריים שאלו מה זה פה? הפנינו אותם גם לשלט.

נדמה היה שכל המשתתפים היו אנשי מקצוע מתחום הטיפול אף כי לא את כולם הכרתי.

האווירה – אני מרגישה שחשוב לי לשתף באווירה שהיתה. הדרך מהחניון בהבימה, מחזיקה את כל העזרים הטכניים, מלווה בחברה שתעזור לסחוב, היתה קשה. השדרה היתה מאד "אילמת", המון אהלים מחוסרי אנשים ולטעמי מחוסרי חיים. פה ושם היו צעירים שישבו ודיברו, במקום אחד מישהו ניגן. היתה תחושת ליאות, עייפות, אולי קצת אבלות. לא המון אנשים הסתובבו בשדרה בכלל ומעט נעצרו ליד הגדר של מגרש המשחקים שבתוכה ישבנו. כמעט שלא היתה אינטראקציה בין הפנים והחוץ, מילולית הכוונה. היתה המון אינטראקציה של השפעת האירועים בחוץ על העולמות הפנימיים.

תכני החלומות והאסוציאציות – מישהי חלמה על תינוק שנולד בבית חולים לאישה צעירה והתמונה מתחלפת לגופה חרוכה; עוד מישהי מספרת על לידה, אך היולדת הוא בנה שיולד[ת] תינוק בדמותו כשהיה הוא תינוק; מישהו אומר שסככת הצל הופכת להראות כמו סככת הסוואה.יש שתיקות. יש מועקה. מישהו אומר שאלו הן שתיקות מתקיפות. מישהי חולמת על קב' חברי ילדות שנפגשת כדי לחפש מקום קבורה משותף, "כיף להיקבר בין חברים"; עולה אסוציאציה משירו של שלמה ארצי "לילה לא שקט". משתתפת שהגיעה לראשונה עסוקה בשאלה איפה משתינים פה? יש חיבור בין התמעטות המחאה היום לפי ריח השתן, או יותר נכון לומר לפי ריח האין שתן. למשתתפת אחת הישיבה בקבוצה מזכירה את "מדורת השבט" ואחרת שזה עתה נחתה מלונדון, שם היא גרה בדרך כלל,יש תחושה מיוחדת שקבוצת שיחה כזו יכולה להתנהל רק פה בארץ ולא שם, איפה שהיא מתגוררת. עושים חיבורים בין אירועי סוף השבוע, הקשים, הכואבים, המציאות שחודרת בעוצמה כל כך תוקפנית וההדים שלה גם בקבוצה וגם בתוך אוהלי המחאה. בסופ"ש התנהלה המחאה בשקט מכוון ע"י המארגנים, נתנו כבוד למתים, לאבלים, למציאות הקשה בדרום ובכלל. מישהו אומר שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות.יש דיבור על הבעירה הקטנה במדורה שניתן לכבותה ב"כיבוי פלמ"ח" או ב"כיבוי צופי" (תלוי מאיזה דור אתה), האם "ההר הוליד עכבר"?, מפחיד לחשוב כך .

יש תחושה כללית של דברים לא מובנים, דיאלקטיים, משונים. ה"חוזרת "מלונדון אומרת שכשיש כאן תותחים ישר יש סיקור בכל הרשתות הזרות, על זה, על  המחאה ועל מה שנעשה כאן, אף אחד לא יודע ואין סיקור.

בשיחת סיכום קצרה בין מנחות הקבוצה חשבנו שהיינו שלושה קולות עם צבעים וגוונים שונים שאולי לא מאד הלכו זו אחר זו אך גם לא הפריעו לכל אחת להישאר בצבע המתאים לה,תוך התבוננות אחת בצבע של השניה והשלישית.

בימים טרופים אלו, אני מוצאת שגם זה לא מובן מאליו.

כתבה: טלי רסנר

24 באוגוסט 2011 at 5:24 AM כתיבת תגובה

היערכות לקראת השבוע השני

נדמה לי כי לא אחטא לאמת אם אומר כי השבוע הראשון של פרויקט רוטשילד נסתיים בהרגשה משותפת למרביתנו כי מדובר ביוזמה מרתקת, מפתיעה, שהוציאה את אפק ואת הכלים שפותחו בתנאים ה"מעבדתיים" של טביסטוק ואפק אל הרחוב. המעורבות של הציבור היא יוצאת דופן בעיני ועל אף העובדה שמטריצת החלימה החברתית אינה מתנהלת בתנאים המוגנים המועדפים על פנינו בימים כתיקונם, ואינה מאפשרת מחשבה צלולה דיה –  הנה נדמה כי  עצם ההתנסות באירוע מאפשרת התוודעות לנדבכים עמוקים של התהליך שעוברת תנועת המחאה (לפחות כך חוויתי אני).

אני חושב שלא אחטא לאמת, אם אומר גם, כי אל מפגש סוף-השבוע התגנבו מספר צלילים צורמים הנובעים משאלות בלתי נמנעות של "בעלות על הפרויקט", "קרדיטים" והכרה בערך התרומות הרבות מספור של כל הנוטלים חלק בפרויקט.

אם יותר לי מילה אישית בעניין זה: חשוב לי להבהיר כי אני מכבד, מוקיר ומעריך מעומק לב את ההתגייסות, הנדיבות, היצירתיות, היזמות וההשקעה של חברים רבים כל כך . הניסיון לתת ביטוי לרחשי לב אלה באמצעות הזכרת שמות של חברים פעילים הוליד גם תחושות עלבון וכעס מובנים אצל אלה שלא הוזכרו. צר לי מאוד על כך. למען האמת, האזכורים מעולם לא התכוונו למנות את כל הפעילים, אלא נכתבו במהירות, בספונטאניות, כחלק מרצף אסוציאטיבי ספציפי (למשל קבוצת אלו שדאגו לחלק הפרקטי של ההפקה ביום מסוים.. וכן הלאה). הרשיתי לעצמי חופש זה שלא הייתי מרשה לעצמי לו הייתי מנהל סדנה מסודרת, כיוון שראיתי את הפרויקט הזה כמפעל משותף של כולנו המתנהל תוך כדי תנועה ואינו מסכם עצמו בכל רגע.

נראה לי חשוב מאוד שכך זה ימשך. כלומר במתן רשות לתנועה חופשית ובנכונות לשאת את אי-הדיוקים וההשמטות הבלתי נמנעות לטובת המשך קיום הפעילות.

אני סבור שהדינאמיקה שנוצרה, לרבות התחושה שלהט הנעורים הראשוני נעכר במידת מה ואולי אפילו נתלכלך ב"פוליטיקה" הוא תהליך מקביל לתהליך שעובר תהליך המחאה.

אני מבקש עם זאת להבהיר פעם נוספת לקראת השבוע השני של פעילותנו את הנקודות הבאות שנראות לי חיוניות להמשך קיום הפרויקט (בהנחה שיש מספיק פעילים המעוניינים לקיימו).

1. למען הסר כל ספק – הפרויקט הזה (פרויקט "נפגשים ברוטשילד – מקשיבים לחלומות) שתחילתו מבחינתי בניצוץ שהציתה שימי תלמי והמשכו ביוזמה שגלגלתי באופן שהפתיע אותי עצמי – לא היה יכול להתקיים בלי אפק. המייל הראשוני שלי שנשלח ליו"ר אפק והופץ על ידה ובאמצעות רשת הקשר של אפק לכל חברי אפק. אלמלא התגייסות זו והתגייסות החברים הרבים שנענו לקריאתי לא היה ניתן להוציא את הפרויקט לפועל. בתוך כך קיבלה היוזמה שהתארגנה "מלמטה" – את כל התמיכה והרוח הגבית שניתן היה לצפות לה – הן בהתגייסות, הן בהעמדת רשת התקשורת של אפק לרשות היוזמה והן במימון (המגבר שבלעדיו העסק כולו היה גווע). אף על פי כן אני רואה את הצלחת מימוש הפרויקט בכך שהוא התפתח על אותה "רשת תקשורת " ובאותו "קוד הפעלה" בהם התפתחה תנועת המחאה – דהיינו על בסיס יוזמה שמתגלגלת מלמטה ומפעילה את המערכות הממוסדות ולא להיפך. אני ממליץ בחום להשאיר זאת כך – לפחות לפי שעה! יכול להיות שהעניינים יצטרכו להתמסד בהמשך או להסתיים. בינתיים זו נראית לי הדרך האפקטיבית ביותר לשמור על חיות הפרויקט.

2. לאור זאת – אני מציע גם לשבץ חברים מארגונים נוספים ואנשי מקצוע שאינם משייכים עצמם לארגון כזה או אחר בהקשר הנדון – לקחת חלק בהנחיה. לא כי חסרים מנחים מאפק. נהפוך הוא – אלא כדי לאפשר לעצמנו תהליך מתמשך, לא ריכוזי, ולבחון מה קורה כאשר לכאורה איש אינו מרכז את התהליך – אלא "הרשת מדברת" (ותפצה הכיכר את פיה וישמע דבר המטריקס).

3. בהקשר זה אני מבקש לציין כי הפרויקט הוביל לפתיחת דף פייסבוק לאפק – נראה לי חשוב שהדף הזה יהפוך מרחב דיבור עבורנו.

אני מתכוון להמשיך להשתתף בפעילות בשבוע הבא (אף כי לא אוכל לקחת חלק בכל המפגשים).

כתב: יוסי טריאסט

24 באוגוסט 2011 at 5:14 AM כתיבת תגובה

פוסטים ישנים יותר


הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפות ל-4 עוקבים

אוגוסט 2011
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031